פרשת לך-לך ה'תש"ע

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

מעשה אבות סימן לבנים

כשאברהם מגיע לארץ ישראל מסופר: "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם" (בראשית יב, ו). פירש רש"י: "עד מקום שכם – להתפלל על בני יעקב כשיבואו להלחם בשכם". הרי שהסיבה שאברהם הלך לשכם היתה, כדי לבנות 'חומת מגן' לבנים של נכדו - יעקב, שעתידים להלחם באותו מקום, בעוד מאה שמונים וחמש שנה. וכך בהמשך (שם, ח') "ויעתק משם ההרה וגו' והעי מקדם ויבן שם מזבח" ופירש רש"י: "ויבן שם מזבח –  נתנבא שעתידין בניו להכשל שם על עוון עכן והתפלל שם עליהם". הפעם מדובר על נבואה לטווח רחוק יותר, בעוד כחמש מאות שנה, בשעה שיכנסו ישראל לארץ ישראל לכובשה, לאחר הנצחון הניסי הגלוי, בכיבוש יריחו והפלת חומותיה, במהלכה היה כשלון צבאי והיו גם הרוגים. הסיבה היתה, שעכן מעל במלחמת יריחו. המפלה הייתה יכולה להיות הרבה יותר כבידה, מה שהגן על ישראל באותה עת, הייתה תפילת אברהם!
וכך מצאנו במדרש (בר"ר מ, ו) "ר' פנחס בשם רבי הושעיא רבה אמר: אמר הקב"ה לאברהם אבינו צא וכבוש את הדרך לפני בניך". כלומר, שהליכתו של אברהם אבינו לאורכה ולרוחבה של ארץ ישראל, היה בו מהלך רוחני של כיבוש הארץ מידי כוחות הטומאה, דבר שהקל על יהושע את הכיבוש הצבאי בבוא העת.
הרמב"ן בפירושו לסדר הליכתו של אברהם, מאיזה מקום לאיזה מקום, דבר שעל פניו מעלה תימהון, הלוא, מה שהיה היה, וכי כיצד 'תורת ה' תמימה' שמקצרת ומצמצמת בכל מילה ואות, מספרת לנו דברים שאין להם שום משמעות לגבי העתיד, מלבד הצד הסיפורי. אלא מסביר הרמב"ן שכל מעשיהם של אברהם, יצחק ויעקב פעלו לדורי דורות.
להבין עומק העניין. הנמלה הרוחשת על הארץ, שדה הראיה שלה מצומצם וקצר ביותר. זאת מפני, שהינה סמוכה לפני האדמה, אי לכך, אינה רואה למרחוק. חיה גבוהה יותר, ככלב וחתול, יכולים לראות לטווח הרבה יותר רחוק, מפני העין שלהם שגבוהה יותר מעל פני האדמה. הציפור המעופפת בגובה רב, יכולה לראות גם למרחק של קילומטרים רבים. אין שום דמיון בין קו האופק שלה, לבין קו האופק של הנמלה. כך גם בענינינו. אנשים קטנים ופשוטים רואים רק את חיי היום- יום, וכל פעולתם מהיום למחר. אנשים שהם בעמדות בכירות יותר בדרך כלל בתחומי השלטון או הכלכלה, מתכננים ועושים דברים לטווח של כמה שנים קדימה, גם זה בחלק גדול מהמקרים, מתבדה מפני שהמציאות העתידית לא הייתה כפי שנצפתה מראש על ידי עושי המעשה. אולם, אין לך אדם שיכול לתכנן תוכניות לטווח של עשרים, שלושים שנה קדימה. ודאי לא למאה שנה קדימה. אולם הצדיקים, שנשמתם מרחפת מעל לגופם, כמש"כ בספר "נפש החיים", רואים הם למרחוק. ומכאן, שהאבות הק' כל מעשיהם היו לעתיד הרחוק. 
משרת הרבנות הראשונה של הצדיק רבי אברהם-יהושע-העשל, ה'אוהב ישראל' מאפטה, הייתה בעיירה קולישב. משם עבר והוכתר לרב בעיר יאסי בבסרביה. אחר-כך התיישב על כס הרבנות במז'יבוז, ממנה עבר לאפטה. יום אחד נודע באפטה כי המרא-דאתרא מתכונן לעזוב את העיר ולחזור למז'יבוז'. באו לפניו פרנסי הקהילה ונציגות נכבדה של בעלי הבתים ושאלו: "הסיבה שבגללה עבר הרבי ממז'יבוז' לעירנו, הרי היא בגדר סוד הגלוי לנו – עם בואו לכאן זכה הרבי במענק חד – פעמי גבוה ומשכורת חודשית כפולה מזו שניתנה במז'יבוז'. עשינו זאת בכל לב ואף נוסיף לעשות זאת הלאה, בנפש חפצה, בידענו שהרב שלנו הוא גדול הדור, למדן, מקובל, אוהב ישראל, וכו', אבל שהרבי רוצה עכשיו לעזוב את אפטה ולחזור למז'יבוז'?! זה כבר נשגב מבינתינו"... הצדיק מאפטה הקשיב בעניין לדברי העומדים מולו, שהדרת-כבוד ויותר מאבק - של העזה שימשו בהם בערבוביה.
"ואם עדיין אין משכורת המשולמת לרבי כדי לכסות את כל הוצאות הבית, יאמר זאת ונגדיל אותה!" הוסיפו. "חלילה!", ליטף הצדיק את זקנו הצחור והרחב ומצחו הגבוה נתגבה עוד כמעה. "אני את החוב שלי כבר גביתי", אמר. "כעת יכול אני לשוב למז'יבוז' שהיא המקום האמיתי שהועידה לי ההשגחה... עירו של הבעש"ט זי"ע", הוסיף וניצוץ של אור ניצת בעיניו. הביטו העסקנים זה בזה בפליאה, מתאמצים לרדת לסוף דעתו של הצדיק – ולא הצליחו. למה מתכוון רבם. באיזה חוב מדובר ומי לווה כסף מהרבי...?
האוהב ישראל מאפטה הבחין בתמיהתם של העומדים מולו והרגיע אותם מיד כי לא מדובר בעניין טרי אלא בחוב ישן–נושן שאיש כבר לא זוכר, והוא פתח וסיפר להם מה מקורו ומה פשרו של חוב עלום זה:
 "כפי הידוע לכם", פתח את סיפורו, "מוצא משפחתי מהעיר פאדובה שבאיטליה. אחד מזקניי השתדך עם רבי העשל מקרקוב, ואותו ענף משפחתי התיישב בפולין. ילדיו של סבי התפזרו בכל הארץ. בגלל המלחמות החוזרות ונשנות הם איבדו את הקשר ביניהם, ואחד לא ידע על מעשי השני. אבי, נוחו-עדן, התיישב בנוישטאט. בתחילה שימש מלמד ב'חדר', אחר-כך התעלה בתורה ובגדולה עד כי התמנה לרב העיר. למרות המשרה הנכבדה הוסיף לחיות בעוני מרוד, ועד זקנה היה אף חשוך- ילדים. אחד מילדיו של סבי התגלגל לאפטה. הוא פנה לתחום המסחר, נעשה קבלן של צבא  הקיסר וצבר הון רב. כשנפטר, הניח אלמנה צעירה וירושה גדולה, אבל לא הניח צאצאים. לפני מותו אמר לאשתו שיש לו באיזה מקום אח ושמו שמואל, והוא נמצא בוודאי בפולין, והיא חייבת לחפש אותו ולקבל ממנו חליצה. חלפה שנת האבל, והאלמנה הצעירה החלה לחפש את גיסה, שיתיר אותה מעגינותה, אולם כל מאמציה עלו בתוהו והיא לא הצליחה לאתרו, עד שאדם חכם אחד השיא לה עצה - לפנות ל'ועד ארבע ארצות', שהם יכתבו מכתב לכל הרבנים במדינה, יפרטו במכתב סימנים של הנפטר ומשפחתו, וכן שאם יימצא אחיו של הנפטר – תעניק לו האלמנה מחצית מהונה, ובלבד שיבוא לאפטה ויתן לה חליצה.
"מכתב כזה מ'ועד ארבע ארצות' אכן הגיע לאבי ר' שמואל, רבה של נוישטאט. הוא הבין מיד שהנפטר הוא אחיו יואל, הוא קרא לאמי, הרבנית זיכרונה לברכה, וסיפר לה על מות אחיו ועל הירושה הגדולה המצפה לו, ומיד החל לרקום תוכניות מה יעשה בכסף: ייתן לצדקה וידפיס את הספרים שלו, שכן כאמור, ילדים לא היו לו. "אמי הרבנית הייתה צדיקת גדולה, לשמע הדברים נתמלא לבה פליאה ותרעומת על בעלה, שלעת כזאת, לאחר בשורה כה רעה – מות אחיו –  נותן דעתו לענייני רכוש וכספים. נוסף על כך ראתה אמי בעין לא  יפה את כל עצם הרעיון של נטילת שכר בעבור קיום מצווה. לאור זאת לחצה על בעלה שלא ייקח שום כסף מהאלמנה, רק יקיים את המצווה, ככתוב בתורה ולכבוד ה' יתברך.
"אבי שמע בקולה. לאחר שהתגלגל בדרכים הגיע לאפטה. האלמנה קנתה לו מלבושים חדשים ושכרה בעבורו אכסניה כמקובל אצל הנגידים. בבואם אל הרב נתן אבי את כל הסימנים וההוכחות לכך שאכן שמואל אחיו המנוח, החליצה נערכה כדת וכדין והאלמנה הצעירה הותרה מכבלי הייבום. מיד לאחר החליצה הושיטה האלמנה לאבי ארנק תפוח מלא מטבעות זהב - מחצית מירושתה - כפי שהתחייבה במכתבה ל'ועד הרבנים ארצות'. אבל אבי סירב לקבל מידיה את הכסף. ברגע הראשון סברה האלמנה כי חפץ הוא בשותפות בעסקי הנדל"ן שהוריש לה בעלה, וכבר הצהירה כי היא מוכנה לחתום על ייפוי – כוח וכל מה שדרוש. אבל אבי הבהיר לה כי אין בכוונתו ליטול ממנה אף לא פרוטה אחת בעבור המצווה. לאחר שחזר לאכסניה, פשט את הבגדים החדשים ולבש שוב את בגדיו הישנים. נפרד מהאלמנה באיחולי כל- טוב וחזר לנוישטאט בידיים ריקות, בדיוק כפי שיצא ממנה. מיד באו עסקנים של אפטה אל האלמנה ובפיהם טענה: אם גיסך גילה נדיבות לב וניאות לוותר על הכסף שהבטחת להפריש מהירושה, מן הראוי אפוא שכסף זה יעבור לקופת הקהילה וכך ייהנה ממנו כל הציבור כולו!...
תחילה ניסתה האלמנה להתנער מהדרישה המגוחכת והחצופה. אבל העסקנים התקיפים, אנשים קשוחים, לא ויתרו, ולבסוף הצליחו להוציא מידי האלמנה המסכנה – כמעט בכוח – את מחצית ההון שהוריש בעלה. הניסיון הגדול שבו עמדו הוריי עשה רושם רב בשמים. זוג מבוגר, עניים מרודים, מוותרים על רכוש רב כל-כך, רק בכדי לקיים מצווה. על כן הוחלט בשמים לשנות סדרי בראשית ולזכותם לעת זקנותם בבן. ואכן, אני הוא זה שנולד בזכות אותה מצוה".
פרנסי הקהל ונציגי בעלי – הבתים הקשיבו מרותקים לסיפור המופלא. ה'אוהב ישראל' מאפטה סקר את פניהם בעיניים חדות ופיקחיות והטעים: "כעת אתם מבינים מאין נובע החוב שלי? אני לקחתי את הירושה של אבי, שהקהל לקחהּ במקומו ללא כל הצדקה. היום הסתיים החוב, ואני חוזר למז'יבוז', המקום שאליו נמשך ליבי באמת".
מבט הלום נח על פני הנוכחים שכמו איבדו לרגע את לשונם. וכאילו כדי להמתיק את הגלולה המרה, הוסיף ה'אוהב ישראל' ואמר: "בזכות העובדה שהחזרתם לי את החוב מרצונכם הטוב ובאהבה, הריני מבטיח לכם שבכל מקום שבו אהיה – יקראו לי על שם עיר זו". ואכן, עד עצם היום הזה שמו של הצדיק בפי כל הוא – 'האוהב ישראל מאפטה'.

כל התנהגות האבות, הייתה עם ראיה לטווח ארוך, וכל חיינו קשורים לעבודתם ולשורשם, כי כולנו חוליה בשרשרת הדורות שתחילתם באבות הק', וכל מעשה קשור באותם חוליות בשרשרת. עוד טמון "במעשה אבות סימן לבנים" שהנה, ילד חסר ידע, הרואה אילן גבוה מניב פירות, סבור שהפרי הוא תוצרת של הענף עליו הוא תלוי. אם יתבגר קצת, הוא יבין, שזה בא מהגזע. אולם, אם תרבה חכמתו, ישכיל, שהכל בא מן השורשים. וכלל זה נקוט בידינו, ככל שהעץ גבוה יותר, הוא צריך שורשים עמוקים יותר. זאת לשתי מטרות: האחת – השורשים מייצבים אותו, קושרים אותו אל עומק האדמה ושומרים עליו לבל יפול בעת סופה או סערה. ככל שהאילן גבוה יותר, מופעל עליו לחץ חזק יותר על ידי הרוחות. ואי לכך, הוא צריך שורשים עמוקים יותר וחזקים יותר. המטרה השנייה – השורשים נותנים לענפים, לעלים ולפירות את הכוח והחיות. וברור, שככל שהעץ גבוה יותר, הוא צריך ליותר מזון, ולא יכמוש ויבול. כך גם עם ישראל, שהוא האומה הותיקה ביותר, שכן מאז ניגלה הקב"ה אל אברהם, עברו יותר משלשת אלפים ושבע מאות שנה. אנו העם היחיד ששרד תקופה ארוכה כל כך. עמים אחרים, חזקים יותר, גדולים יותר, שישבו על אדמתם ולא התגלגלו ממקום למקום, אבדו מן העולם לחלוטין. והסיבה שאנו קיימים עדיין, היא 'זוכר חסדי אבות'. השורשים העמוקים שלנו, שהם מעשי האבות, הם שעומדים לנו. הם שמונעים מאתנו מלקרוס מחמת הרוחות העזות הרוצות להפילנו, והם שמזינים אותנו ומגינים עלינו מפני התייבשות ונבילה.

שאלה ידועה ומפורסמת היא, מה טעם ניסה הקב"ה את אברהם בעשרה ניסיונות, וביחוד בקשה שבהם, ניסיון העקידה? תשובות רבות ניתנו לשאלה. אולם, בהמשך לדברינו, מופיע לפנינו הסבר נוסף. הקב"ה זימן לאברהם ניסיונות ואילו האבות לא ביקשו שכר על כך שעמדו בניסיונות, וכל זה, כדי שאת השכר יקבלו בני בניהם לדורי דורות – "וזוכר חסדי אבות"!
גם בלעם הרשע, שרצה לקלל את עם ישראל, ולעוקרו מן השורש, ידע, שעליו להתגבר על חומה בצורה שבנו אברהם, יצחק ויעקב. (במדבר כג, ד) "את שבעת המזבחות ערכתי" ופירש רש"י: "שבעה מזבחות ערכתי אין כתיב כאן אלא את שבעת המזבחות. אמר לפניו אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות ואני ערכתי כנגד כולן! אברהם בנה ארבעה: (בראשית יב) ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו (שם) ויעתק משם ההרה וגו' (שם יג) ויאהל אברהם וגו' ואחד בהר המוריה – ויצחק בנה אחד (שם כו) ויבן שם מזבח וגו' ויכרו שם עבדי יצחק באר. ויעקב בנה שתים בשכם ואחד בבית אל", הרי לפנינו, שגם אותו רשע ידע שזכות אבות מגינה.