חג השבועות ה'תשס"ט חג השבועות ה'תשס"ט בס"ד כתר שם טוב בפרק רביעי מפרקי אבות אומר רבי שמעון בר יוחאי: "שלושה כתרים הן-כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהן". כתר שם טוב" פירושו, השם הטוב הבא לאדם בגין מעשיו הטובים (רש"י, ברטנורא ועוד). כך שדבריו של רשב"י הינם שיש שלושה כתרים שעם ישראל נתעטר בהם - תורה, כהונה ומלכות. אך עולה על כולם הוא "כתר שם טוב", דהיינו, עשיית מעשים טובים. עם ישראל נחלק לשני סוגים: סוג אחד, "מארי עובדין טבין" (בעלי מעשים טובים), שהם רוב היהודים העמלים על לחמם ובמקביל מקיימים מצוות (כולל מצוות תלמוד תורה) ועושים מעשים טובים. וסוג שני, "מארי תורה" (בעלי תורה) – מי שעיקר עניינם לימוד התורה. בקרב ה"מארי תורה" גופא יש בעלי דרגה גבוהה יותר- "תורתם אומנותם", שכל עניינם ועיסוקם הוא בתורה. וא"כ יש להבין הרי רשב"י מסמל את העניין של "תורתו אומנותו". עד כדי כך, שכשהגמרא (שבת י"א,א) מבקשת להביא דוגמה למי ש"תורתו אומנותו" היא מציינת שם אחד- "כגון רבי שמעון בר יוחאי". ועוד אנו מוצאים בגמרא (ברכות ל"ה, א'), ויכוח בין רבי ישמעאל הסובר כי ראוי לשלב לימוד תורה עם "דרך ארץ", לבין רשב"י החולק עליו ותמה: "אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח-תורה מה תהא עליה?!". ומסכם אביי את מחלוקתם באומרו: "הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, כרשב"י-ולא עלתה בידם". נמצא אם כן שרשב"י מייצג את ההתמסרות המוחלטת ללימוד תורה. ולא עוסק במעשים טובים. לאור כל זאת, איך אפשר להבין את העובדה שדווקא רשב"י הוא המציב את "כתר שם טוב" – מעשים טובים מעל "כתר תורה"? אנו יודעים כי שעת חניה מלוכדת זו שהיתה לעם ישראל למרגלות הר האלוקים נחרטה בדברי ימי האומה כשעת שיא של ליכוד לבבות ואחוות אחים אמיתית. ההכנה הזו למתן תורה יש בה לתת הסבר על המובא בגמרא (בבא מציעא פ"ה,ב). אורות התנא רבי חייא שבשעתו פעל ועשה גדולות ונצורות לבל תשתכח תורה מישראל. בראותו את העזובה שבתחום החינוך התורני החליט להתגייס כולו להרבצת תורה אצל תינוקות של בית רבן. חז"ל תיארו בהרחבה שהיה זורע פשתן, ממנו היה קולע חוטים ואורג רשתות שבהן היה צד צבאים, את הצבאים היה שוחט כהלכה, את בשרם חילק ליתומים ואת עורותיהם עיבד לקלף שעל גביו נכתבו חמישה חומשי התורה ובהם היה מלמד את ילדי ישראל תורה. הסיפור בכללותו מלמדנו מה רבה הטרחה שהיה רבי חייא מוכן להשקיע ובלבד שהתורה בישראל, תתייסד מלכתחילה על אדני הקודש אצל תינוקות של רבן שהם טהורים ומשנתם אין בה דופי. מאותו סיפור מעשה עולה כמו כן שרבי חייא מוכן היה להקדיש מאמצים רבים כדי שאותם חומשים ייכתבו בקדושה על ידו, באשר רק הלימוד בתורה הכתובה במירב הטוהר היא העשויה להבטיח את המשך מסירת התורה שמסיני. אולם פרט אחד באותו סיפור נראה בעינינו כתמוה: מה פשר הפרט שסופר בגמרא שאת הבשר היה מאכיל ליתומים? לפי ההלכה העורות הכשרים לכתיבת סת"ם גם אם לא נשחטו הבהמות כהלכה. גם אין צורך לבאר שכיוון שנשחטו הצבאים כדין ניתן היה להשתמש בבשרם לאכילה. אמנם יפה עשה רבי חייא שחילק בשר זה בין הנצרכים, אולם לכאורה לא מובנת השייכות של פרט זה למעשיו של רבי חייא שלא תשתכח תורה? מדוע מצאו חז"ל לנכון להוסיף פרט זה, שנראה לכאורה כשולי, כאשר הם באים לבאר את טירחתו של רבי חייא בהרבצת תורה? י"ל שחלוקת הבשר ליתומים לא היתה פרט צדדי במעשיו של רבי חייא, אלא חלק מרכזי ממעשיו של רבי חייא, שהשתלב במאמציו לבל תשתכח תורה מישראל. ידע רבי חייא שבשביל לייסד תורה יש להקדיש מאמצים לא רק בכתיבת החומשים בתכלית הקדושה והטוהר, אלא גם לעשות מעשי הטבה וחסד, באשר אלו הינם מרכיב עיקרי בבנין התורה לא פחות מלימוד ועיסוק בה. על כן פרט זה לא נעדר ממעשיו, וחז"ל מצאו לנכון להעמידנו על כך במסגרת תיאור מעשיו הגדולים. מכאן מובן שבבוא ישראל לקבל את התורה בסיני, תנאי הכרחי מוקדם היה שייבטלו מביניהם כל המחיצות המפרידות בין איש לרעהו. רק על רקע זה יכולה היתה התורה להינתן וכך להתקיים. זהו פירוש דברי התנא האלוקי רשב"י "וכתר שם עולה על גביהן". יכול היה לומר "גדול מהם", "נעלה מהם", וכיוצא בזה. אולם הוא נקט לשון "עולה על גביהן". ובכך רומז רשב"י כי לימוד תורה ועשיית מעשים טובים אינם שני עניינים נפרדים ושונים כשהאחד חשוב מרעהו, אלא שני חלקים של אותה תכלית ומטרה, המשלימים זה את זה. כי כאמור, המעשים הטובים זקוקים לכוח הנובע מלימוד התורה. ואילו לימוד התורה חייב להיות חדור במטרה הסופית, "להיות לו יתברך דירה בתחתונים". וכאשר ה"כתר שם טוב" בא "על גבי" לימוד התורה ("כתר תורה") אזי לימוד התורה עצמו "עולה" מעלה ומשיג את יעודו. 
|
לוח עברי
חגים ומועדים