פרשת האזינו ה'תש"ע

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי ומקומות הקדושים

השכחה

שירת האזינו- הינה שירת הפרידה של משה רבנו מעם ישראל. הרועה הנאמן שכל חייו הייתה מסכת ארוכה של מסירות נפש לעדתו, נפרד לקראת סוף חייו בדברי חיזוק שאמורים להוות עבורם צידה רוחנית לימים יבואו.
הרבי מקוצק זצוק"ל שיבח שלושה ממשליו הרבים של המגיד מדובנא, כשאחד מהם הינו על פסוק מתוכחתו של משה רבנו ערב פטירתו: "צור ילדך תשי ותשכח א-ל מחוללך", ה' הוליד בך תכונה יקרה, היא מידת השכחה, למען שלא יעמדו לעיניך כל חייך זיכרונות עגומים מרגעים קשים, ומה עשית? – "ותשכח א-ל מחוללך", את הקב"ה בעצמו שכחת!...
המגיד מדובנא פירש רעיון זה בדרך משל על בעל חוב שנושים רדפו אותו, בצר לו פנה אל אחד מידידיו וביקש עצתו. 'אם אכריז על עצמי פושט רגל, יפגעו בי בצורה קשה! מה אעשה לנוכח מצבי הקשה' שאל? השיאו ידידו עצה: 'כשיבוא אליך בעל חוב לדרוש את חובו תבקש ממנו לשבת ולחכות קצת: תיכנס חדר לפנים מחדר, תתעטף בטלית ובצאתך אליו תתחיל לשיר בניגון של חזן פרק מעבודת יום הכיפורים. בהגיעך לפיסקא "והכהנים והעם...היו כורעים ומשתחווים" תיפול גם אתה "כורעים". הנושה שלך יזדעזע ויתרגש כי יאמר שנטרפה דעתך עליך רחמנא ליצלן. השמועה תתפשט בעיר, אנשים ירחמו עליך ויניחו לך.' לפני צאתו מן הבית ביקש מידידו הלוואה קטנה, ולנוכח מצבו נתן לו הלוואה.
את עצת ידידו קיים ראובן בהצלחה רבתי. פעמיים ושלוש ביום שיחק את המשחק לפני אחדים מנושיו עד שחדלו נושיו מלהציק לו. כעבור זמן נכנס הידיד לביתו, צהל לקראתו ואמר לו בשמחה: 'ברוך אתה ידידי היקר, החייתני! עצתך הצילה אותי מצרות רבות...' ואז כשביקש ידידו ממנו להחזיר לו את ההלוואה הקטנה שקיבל ממנו בעידן של עצה, השיב לו חבירו –הבעל חוב: 'חכה לי מעט'. הוא נכנס אל החדר, לבש טלית והתחיל לנגן "והכהנים והעם", עד שהשתטח מלוא קומתו ארצה במילים "כורעים ומשתחווים". גער בו ידידו: 'שוטה שכמוך, אני הוא שלמדתיך להתחפש כמשוגע, ואתה בא בעצתי זו להשתמש כנגדי?!...'
הנמשל הינו עלינו: הקב"ה אומר- נתתי לכם את כח השכחה, כדי שתוכלו לשכוח כל דאגותיכם ולזכור רק אותי –ולבסוף אתם מנצלים כח שכחה זה ושוכחים אותי בעצמי?!...
אחד מפרחי החסידים, חסיד וגם למדן, נכנס פעם אל הרבי מקוצק והתייפח בבכי. הוא התאונן על שכחה שתוקפת אותו מפרק לפרק. יש והוא שוכח מה שלמד, יש שהוא שוכח ממציאותו של רבון כל העולמים. ישיאו הרבי עצת חכם וקדוש ביקש. שאל אותו הרבי: אל תכחד ממני, אמור: האם קורה לפעמים שאתה שוכח גם לאכול? כלום אירע לך פעם ששכחת הלכות אכילה ותקעת כף מלאה תבשיל ישר לתוך האוזן?... לא, עונה האברך ופניו הסמיקו – מעולם לא שכחתי את הדברים הללו.
ממשיך הרבי ואומר לו- הסיבה לכך היא, שאתה יודע כי באכילה תלויה כל חיות גופך. ללא אוכל אינך חי. כי חיותו של בשר ודם קשורה בתזונה ובמאכל, ועל כן טבוע בתכונתו של כל בעל-חי לא לשכוח לאכול, כדי לא להפסיד את חיותו. אלמלי ידעת כי הוא יתברך הינו חיותך, וכי התורה נותנת חיים לגופו של יהודי, ככתוב: "כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים". לא פחות ממה שהמזון נותן לגוף ומחייה אותו – או אז לא היית שוכח מהקב"ה או מסיח דעתך ממנו ומתורתו אפילו לא לרגע קט.
ראשיתם של עשרת ימי תשובה, אינם מתבטאים בווידוי ותשובה שהם לכאורה מהותם של ימים אלו, אלא המלכתו של הקב"ה למלך. כי בראש ובראשונה עלינו להטביע בעצמינו את מציאותו של הקב"ה והיותו מלך העולם. רק לאחר מכן ניתן לחזור בתשובה שלימה ולבקש כל אחד על צרכיו שלו. אם לא נדע להמליך את הקב"ה על העולם הפנימי שלנו, שנדע, נכיר ונזכור בכל דבר את מלכו של עולם ואת ההזדמנויות ששם בפנינו הרי שנמשיך ונשכח אותו.
ביום הכיפורים, בשעה שבית המקדש היה קיים, היו ישראל בדרגה הנעלה של המלכת הקב"ה באופן מוחלט ובהחדרה הפנימית והעמוקה של כך בליבותיהם פנימה וכששמעו את השם המפורש היוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה היו כורעים ומשתחווים ונופלים...למה? כי התבטלה אצלם כל המציאות הגשמית עד כי נפלו פניהם.
תפקידנו בימים אלו להחדיר בליבותינו פנימה את המלכתו של הקב"ה על העולם כולו ועלינו במיוחד. כדי שנדע כי תורה ומצוות הינם חיי עולם שהקב"ה נטע בתוכינו, ובלעדיהם אין לנו חיות.