פרשת ניצבים וילך ה'תשס"ט פרשת ניצבים וילך ה'תשס"ט בס"ד הרב שמואל רבינוביץ "וילך משה" ראשיתה של הפרשה מתארת את משה רבנו בעשייתו בסימן של "וילך משה", עד יומו של משה רבינו הוא המשיך ללכת בדרך ה', לטפס בסולם המוצב ארצה שראשו מגיע השמימה, ולא לשמור על שיגרה אשר בסופו של דבר מדרדרת את האדם לדרגות נמוכות. מעשה היה בישיבת וולוז'ין, בעת סעודת פורים, כטוב לב הנצי"ב- הרב נפתלי צבי יהודה ברלין זצ"ל, ניגש אליו אחד מן התלמידים ושאל אותו בדרך צחות: ילמדנו רבנו הן כולנו רואים ויודעים, כי כל איש הבא לוולוז'ין אין גבול להתפעלותו מרוממות הדר כבוד התורה השורר בתוכה. בכל פינה וקרן זווית, אפשר לפגוש בני ישיבה המשוחחים בדברי תורה. אם כן מעצמה מתבקשת השאלה: מדוע בני העיר וולוז'ין עצמה, הרואים ביקר התורה כל היום וכל הלילה מיום לידתם ועד יום פטירתם, אינם מתפעלים מכבוד התורה ונראים כאילו לא ראו אור תורה מימיהם? השיבם ראש הישיבה באומרו: אספר לכם מעשה אמיתי שסיפר לי חזן אחד. ביום שמחת תורה, כשהיה אותו חזן עובר לפני הציבור וספר התורה בידו, הנה רואה הוא ילדים וילדות, תינוקים ותינוקות הקופצים ודוחקים את עצמם כדי לנשק את ספר התורה אשר ביד כל אחד מן המקיפים והם מפזזים ומכרכים לכבוד התורה הקדושה. בצד עמדה ילדה קטנה שבכל ההקפות לא נדחקה כלל לנשק את ספר התורה ולא הראתה כל שמחה והתפעלות לנוכח המראה של תהלוכת ספרי התורה. בתום ההקפות ניגש אותו חזן אל הילדה הקטנה ושאל אותה: מדוע לא קמת כדי לנשק את ספר התורה כאשר עשו כל חברותייך? האם אינך יודעת כי מצווה היא לנשק את ספרי התורה?! השיבה לו הילדה: אצלי ספר התורה אינו בגדר חידוש. אם אתחיל לנשק את ספרי התורה, אצטרך לעשות זאת יום ולילה כי בביתנו אני רואה כל היום בכל פינה וספסל פנוי, ספרי תורה וחלקי ספרי תורה, אני אוכלת- ספרי תורה בצידי. אני משחקת ספרי תורה- מולי. בכל מקום בו אני הולכת ויושבת ועומדת- אני רואה ספרי תורה... תמה החזן ושאל אותה: בתי, בת מי את?! השיבה הילדה: בת סופר סת"ם. המשיך ראש הישיבה ואמר: זו התשובה לשאלתכם על הנהגת תושבי וולוז'ין. אדרבה, היא הנותנת, דווקא בגלל שהם שקועים מיום לידתם במחזה קודש זה, וכל ימי חייהם אינם מפסיקים לשמוע את קול התורה בכל פינה ופינה, אין הם חשים רגש קודש ועונג הנפש כמו שחשים אורחים מבחוץ הבאים לעיר לשעות או לימים אחדים ורואים בהדרת כבוד התורה ותפארת עוזה. תושבי מחסיא שלא התפעלו מכבוד התורה, נתבעים על כך, כיון שהם ראו בכבוד התורה רק פעמיים בשנה, בחודשי אדר ואלול, ועל כן היו צריכים להתפעל ולהתרגש מהמחזה ומשום כך נקראו בחז"ל: "אבירי לב". לעומת מי שבשגרה רואים מחזות אלו כי טבע האדם שכל דבר בו הוא מורגל כל ימיו, אינו מביאו להתעוררות והתפעלות, אלא רק דבר חדש ועניין מחודש שלא ראה ולא חזה עד כה. משה רבנו מלמד אותנו כי חובת האדם ללכת בדרכי ה', להתפעל ולהתרגש כל פעם מחדש, לחפש את הזווית מכיון זה או אחר אשר תביא אותו לניחוח הבראשית ולהתלהבות מחודשת, ובכך לא ליפול בשגרה כמו אנשי וולוז'ין, אלא להגיע לדרגות גבוהות ונעלות. כמה מתאים דברים אלו לימים הנוראים, אשר עלינו לנצל אותם כדי לקבל כוחות מחודשים ולטפס בסולם המוצב ארצה כדי שנגיע לראשו שבשמים. 
|
לוח עברי
חגים ומועדים