פרשת כי תצא ה'תשס"ט פרשת כי תצא ה'תשס"ט בס"ד הרב שמואל רבינוביץ מצוות יבום בפרשתנו נאמרה מצוות יבום "כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם ובן אין לו, לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זה, יבמה יבוא עליה ולקחה לו לאישה ויבמה" אולם, אִם האח - היבם אינו חפץ לישא את אשת אחיו הרי אז ישנה מצוות חליצה, "ונגשה יבימתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו, וירקה בפניו, וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו", ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל". וודאי שמצוות החליצה הינה חוק ואנו לא מבינים את עומקה, כמו את ענינה של הרגל בסירוב לייבם את אשת אחיו, אולם תורה היא וללמוד אנו צריכים. מה עניינה של חליצת הנעל מהרגל למצוות יבום? י"ל שכל עוד חי אדם בעולם, הוא הולך ומתקדם, בעוד שהאדם נקרא מהלך- "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'" (תהילים קי"ט) הרי המלאכים נקראו עומדים, כדבר הנביא זכריה ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" (זכריה ג') . אולם בא יום אחד שהאדם נעשה עומד! כמה שהספקת- הספקת, מעכשיו נגמרו החיים, מעכשיו אי אפשר עוד ללכת... אולם כאשר האדם משאיר ילדים, אזי היורש כרעא דאבוה, ברא כרעא דאבוה, יש המשך להליכה. כך שהרגל מבטאת את ההליכה, והיורש ממשיך את הליכת אביו. השאיר אחריו בן, אשר לומד תורה, מהבן יש לו נכדים, נינים, הרי שמתווסף כל העת עוד מצווה, עוד אמן, עוד תפילה, עוד דף גמרא, והכל נובע מהאדם שהותיר אחריו ברכה בעולם. אבל אם נפטר בלי בנים, אין מי שימשיך, ויתן לו להמשיך ללכת ולזכות במצוות, והעצה היחידה היא לייבם את אשתו, כדי שייוולדו להם ילדים וימשיכו דרכו וזה יקרא על שמו. אבל אם האח מסרב להמשיך בהליכה הזאת, רומזים לו: לשם מה הוא צריך לנעלים, אם אין בדעתו ללכת... בגמרא נידונה השאלה, לשם מה נועד הספד: האם ליקרא דשכבי – לכבודו של המנוח, או יקרא דחיי- לכבוד משפחתו. אדם כבר נמצא בעולם האמת, שם הוא רואה שכל הכבוד שנותנים בעולם הזה אינו שווה כלום. אם כן, איך אפשר לקרוא לזה יקרא דשכבי? – כי לכבוד זה הוא צריך בעולם ההוא? בימי הגמרא היו מספידים וחורזים בלשון קינה. והגמרא מספרת במסכת מועד קטן (כה) שרב אשי שאל שני מספידים בדורו, בר קיפון ובר אבין, מה יאמרו ביום הסתלקותו מן העולם? בשמעו דבריהם חלשה דעתו, שכן הוא סבר שלא אלה הדברים שצריכים לומר בפטירה שלו, צדיק הדור גדול והדור, ושני ספדנים אלה נענשו ורגליהם התעקמו. העונש של הקב"ה הוא תמיד מידה כנגד מידה. ולכאורה, אם גרמו חלישות הדעת לרב אשי, בגלל שלא הספידו טוב, היה צריך הפה להתעקם או המוח להתעוות. ולמה נפגעו הרגלים? אנו מוצאים ביטוי בחז"ל: יורש כרעא דאבוה. אנשים אומרים ברא כרעא דאבוה, בן הוא רגל של אביו. ולמה לא ייאמר: יורש יד של אביו, או יורש ראש דאבוה? למה דווקא הרגל? י"ל, שההספד מצד יקרא דשכבי הינו, בהיבט שאם אומנם אדם הספיק כמה שהספיק, אבל הידידים שלו, יכולים להוכיר לו טובה ולגרום לו להיות מהלך, במה יכולים להכיר לו טובה? יש יום שהאדם הגדול ביותר, מבקש שיגמלו לו טובה. האדם הכי גדול בדורו, רבנו הקדוש שאסף את כל המשניות, בהגיע יום פטירתו, קרא לבניו ואמר: לבני אני צריך. הנה כי כן, כאשר משבחים נפטר על פעלו, המטרה היא ללמוד ממנו. ועל כן הקפיד רב אשי על יקרא דשכבי, כי אם לא יספידוהו כראוי, לא תנבע מכך הליכה בדרכיו. על כן נענשו הספדנים שרגליהם התעקמו, כי לא עשו הליכה טובה לנפטר, והרי זו מידה כנגד מידה. ולפיכך אנו אומרים ברא כרעא דאבוה- כיון שבהמשך דרכו של אביו, מביא את האב להמשיך וללכת גם כשהוא אינו בעולם הזה. איזה רעיון נפלא טמון במצוות החליצה אשר מצביע לנו על העומק שיש בה. ועל הצורך להעמיד דור ישרים.
|
לוח עברי
חגים ומועדים