פרשת שופטים ה'תשס"ט פרשת שופטים ה'תשס"ט בס"ד הרב שמואל רבינוביץ בפרשתנו (דברים כ' א-ט) מתארת התורה יציאה ל"מלחמות רשות" ומפרטת את החוזרים מצבא המלחמה. בין החוזרים נמנים "מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ומי האיש אשר נטע כרם ולא חיללו ומי האיש אשר ארש אישה ולא לקחה", - כל אלו "ילך וישוב לביתו". אליהם מצטרף הרביעי אשר הוא "הירא ורך הלבב – ילך וישוב לביתו". רבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי נחלקו בדבר (סוטה מד, ע"א). רבי עקיבא אומר: "הירא ורך הלבב" כמשמעו: "שאינו יכול לעמוד בקשרי מלחמה ולראות אבן שלופה", רבי יוסי הגלילי אומר: "זהו המתיירא מן העבירות שבידו", אפילו אם עבר על דברי סופרים כשהגמרא מביאה דוגמא לעבירה מדרבנן שעליה יש לחזור מן המלחמה ואסור לו להתייצב לקרב: "השח בין התפילה (תפילין של יד) לתפילה (לתפילין של ראש)- עבירה היא בידו וחוזר עליה מצבא המלחמה". יש להבין מדוע המסיח דעתו בין תפילין של יד לתפילין של ראש היא הדוגמא שחז"ל בחרו בה כדי להסביר על האיש בירא ורך הלבב, שישוב מן המלחמה לביתו. וכי זו העבירה שמטרידה כל כך ומחזירה מערכי המלחמה? י"ל כי עבירה זו מייצגת דרך חיים לא נכונה – גישה מוטעית ומעוותת. תפילין של יד רומזות למעשה, לחלק המעשי של האדם, היינו: קיום מצוות. תפילין של ראש מכוונת כנגד המוח, כי היא רומזת על המחשבה, על המדרש, היינו: הצד הרעיוני שבמצוות. ביהדות, הפרקטיקה והתיאוריה שלובים זה בזה. "גדול התלמוד" ומדוע? "שמביא לידי מעשה". מי ששם חיץ בין ערכים ובין יישומם, בין יראת ה' ובין דקדוק במצוות, הוא חייל גרוע. הוא לא יצליח במלחמה – מוטב לעצמו ולחבריו שלא יצא למלחמה ולא יסכן את שדה- הקרב. מי ראוי שישאר בחזית? אלו המשלבים מדרש עם מעשה. יזם שרכש חלקת קרקע והוא רוצה להקים עליה בניין גדול שיכיל דירות וחנויות בגדלים שונים צריך לשכור את שירותיו של מתכנן, של אדריכל שיהיה בעל כישרון ובעל ניסיון שיוכל לנצל את השטח כראוי ולהכיל בתוכו כמה שיותר שטחים בנויים אותם יוכל היזם לשווק ולמכור. לשם כך חייב האדריכל לרכז צוות גדול של מהנדסים ויועצים בתחומים שונים שיסייעו לו לתכנן את הבניין. מהנדס חשמל, מהנדס אינסטלציה, יועץ בטיחות, יועץ מעליות ועוד כהנה וכהנה מהנדסים ויועצים בתחומים שונים וחשובים. יזמים פקחים וממולחים דואגים לצרף לצוות התכנון גם קבלן ביצוע. אדם שעסק בבניה באופן מעשי, אחד כזה שצבר ידע וניסיון בהקמת מבנים גדולים ומורכבים. רק אדם כזה מסוגל להבין איזה השלכות מעשיות ותקציביות יש לכל פרט בתוכניות שמכינים המהנדסים והיועצים. מפני שמבחן ההצלחה של כל תוכנית הוא הביצוע, ישנו הבדל עצום בין התיאוריה לבין המעשה. קל מאוד לחשוב, לדמיין לתכנן אך קשה מאוד לבצע. כך זה בחיים. בכל תחום שהוא. ישנו מרחק גדול בין "כך היה אומר" לבין "כך היה מונה". אדם רוצה הרבה דברים והוא מתקשה להוציאם אל הפועל. כך זה בגשמיות וכך זה על אחת כמה וכמה ברוחניות. החכמה הגדולה, העבודה הגדולה, היא להוציא אל הפועל, הלכה למעשה, את כל מה שנלמד בבית המדרש. כאשר אדם זוכה לשבת בבית המדרש לעמול בתורה, ללמוד הלכות ממונות, הלכות שבת, הלכות השייכות לכשרות המזון, ברור אצלו שכך צריך לעשות, אך המבחן האמיתי הוא בביצוע, כאשר הוא ניצב לפני הצורך ליישם ולקיים את כל מה שלמד.
ואולי יש כאן גם רמז לדברינו. היד מסמלת את המעשה את הביצוע, לעומת הראש המזכיר את החכמה ואת הידע, חז"ל רצו לשבח את מי שיודעים להוציא את תלמודם מהכוח אל הפועל. את אלו שיודעים לבצע את מה שלמדו גם כאשר הם יוצאים לעולם המעשה. לכן, "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו". חז"ל דורשים את הפסוק: "הליכות עולם לו" – "אל תיקרי הליכות אלא הלכות", ומכאן למדו שכל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא. ולכאורה צריך להבין מדוע, אם כן, לא נכתב בפסוק מפורשות: "הלכות עולם לו"? ואולי רצו חז"ל גם כאן לרמוז לנו כי "הליכות עולם לו" מבחן המעשה הוא בהליכה. במצב שאתה אינך בביתך או בבית המדרש, המבחן הוא "אם בחוקותי תלכו" כאשר נצא לחיי המעשה. כאשר יהיו עלינו להתמודד עם נסיונות שמפגישים לנו החיים על כל צעד ושעל. כאשר אדם פותח ב"אשרי יושבי ביתך", כאשר הוא יושב בבית המדרש, הוא נמנה על חובשי ספסלי בית המדרש, הרי וודאי שהוא יסיים ב"תהילת ה' ידבר פי". אבל אם הוא פותח ב"אשרי תמימי דרך" כאשר הוא יוצא לדרכו, כאשר הוא פונה לעסקיו שבבית ושבשדה, כאשר הוא יוצא למבחן המעשה אז הוא זקוק לרחמי שמים מרובים, שלא יסיים את יומו ב"טעיתי כשה אובד". 
|
לוח עברי
חגים ומועדים