דברי הנשיא מר שמעון פרס בטקס פתיחת אירועי יום הזיכרון לחללי צה"ל ברחבת הכותל

ג' באייר ה'תשס"ט (27 באפריל 2009)

בני משפחות השכול,
ראש המטה הכללי, רב אלוף גבי אשכנזי
ראש עיריית ירושלים, מר ניר ברקת,
אזרחי מדינת ישראל,
מכובדיי,

אלף מילים לא ישָכֶּכוּ את הכאב הניבט מעיניכם, זה הכאב ההולך איתכם כבר שנים.
השפה העברית עדיין לא מצאה את המילים הנבונות והנכונות להקל על העצב בעיניים, ועל המועקה בלב המלווה אתכם, בלילות טְרוּפְי שינה, ומבוקר עד בוקר, עם יקיצה לעוד יום חדש של שפתיים מהודקות. לעצב שלכם אין לו סוף. 
אלף מילים אינן יכולות לרפא, לנחם.
אנחנו יודעים, אני יודע, שמילים היוצאות מן הלב ואולי גם נכנסות אל הלב, נשארות רק מילים. ואתם חוזרים אל הבית שלכם והמילים אינן מחזירות לכם את הבן היקר, את הבת הנפלאה.
אבל, היינו רוצים שתמצאו נחמה בידיעה שעַם שלם, מדינה על כל פלגיה, רואה עצמה שותפה לאסונכם. אין זה כך ברָבּוֹת מאומות העולם. אבל, אני יודע שגם בכך אין נחמה לכם. אני גם יודע: דמעותיהם של אלפים מאיתנו, אינן דמעותיה של אֵם שכולה אחת על קבר בנה.
זו האם שהרתה אותו, ששמרה עליו לבַּל ייפּגע, שלא הסירה לרגע ממנו עין, אותה עַין שדִמְעָה זלגה ממנה כאשר התרחק האוטובוס, ביום הגיוס, בבסיס הקליטה והמיון, והלב של העם שאמר תפילה, להחזיר את הילד הביתה בשלום. והוא לא חזר.
וזה האב שליבו שבור והוא מנסה לאחות את שְבְרַיו. האב ששמר עליו, שבירך אותו ביום חיולו לצה"ל וגופי הביטחון האחרים. האב שהיה גאה בשירותו ביחידה הצבאית. ועכשיו נותרו לו רק הסיפורים והזיכרונות.
בני משפחות יקרים,
אנחנו חוזרים גם הערב הביתה, אל המשפחות החמות והאוהבות שלנו, ואתם חוזרים, גם הערב, אל המשפחות היקרות והתומכות שלכם, אבל גם אל הבית החסר, אל אלבום התמונות ואל הגעגועים.
יקיריי,
עד לאותה נקישה נוראה בדלת, עד שהופיעו שליחיו של קצין העיר בפתח הבית, התנהלו חייכם, כמו חייהם של מיליונים אחרים במדינה, בשלווה, בנחת, במבטי אהבה וגאווה על הבן, הבת, העולים כפורחים לנגד עיניכם.
והנה באה הנקישה ההיא, וחייכם התהפכו, ושום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה.
אומרים: הכאב מתפוגג בִרְבוֹת הימים, בחלוף השנים. ואני יודע שאין זה נכון: הכאב רק נעשה חריף וחד יותר מיום ליום ככל שחולפות השנים. אתם רואים חייל בּמָדֵי צה"ל עובר ברחוב ועיניכם זולגות דמעה.

אתם שומעים הַלְמוּת צעדים בחדר המדרגות ונדמה לכם שהוא חזר, שהוא בא, אולי. אבל לא – זה לא הוא. אתם משתתפים בשמחה משפחתית וליבכם שבור. כולם רוקדים וצוחקים ואתם משתדלים להעלות חיוך כדי לא לקלקל את השמחה.
אינכם יכולים וגם אינכם רוצים לסלק את ההרהורים החולפים במוחכם: היכן היה הבן, היכן הייתה הבת היום, אילמלא האסון.
האם היה גדל הבן להיות סופר, משורר, נפח, איש היי-טק, עשיר, עני, בעל לאישה אוהבת, אב לילדים משגעים?
גם השנה איבדנו את הטובים בבנינו ובנותינו, חלקם במבצע "עופרת יצוקה". גם השנה חזרנו לבתי העלמין, לקבור את מתינו, לספוד להם ולִבְכּוֹת עם בני המשפחות.
כבר שישים ואחת שנים אנחנו קוברים את ילדינו ואין אנו רואים את הסוף. שוב ושוב נקראים ילדים להגן על אבותיהם ואמותיהם, שוב ושוב הולכים מפקדים בראש מחנותיהם ונופלים, כי תמיד נופלים הטובים ההולכים ראשונה.
גם השנה לא חדל האיום על קיומנו. מקרוב ומרחוק מאיימים עלינו – וראו זה פלא: אנו לא נבהלים, לא בורחים ממערכה. אנו לא רוצים במלחמה, אך אם זו תִיכָפֶה עלינו, אני מציע לידידים ולאויבים כאחד,
להיות בצד הנכון, בצד שלנו, בצד שתמיד ניצח וינצח.
הנופלים הותירו אחריהם מדינה חזקה ובוטחת.
הורים יקרים, רעיות שהיו לאלמנות, בנים ובנות שלא זכו לחוש חיבוק של אב אוהב, אחים ואחיות יקרים, החשים בחסרונו של בשר מבשרכם.
תרועת החצוצרה הערב, כאן, לכבודָם ולכבודכם, לזכרָם ולזכרוננו, תתפוגג מהר. חיילי צה"ל במשמר הכבוד העומד כאן לפניכם ולכבודם, יחזרו לבסיסיהם ולשגרת יומם –
ורק אתם, שיגרת יומכם כבר לא תהיה עוד לעולם כשהייתה.
ועם זאת, רצינו שתדעו שכל עוד נשמה באפנו, נזכור ונכבד את זכרם של יקירנו, וגם אם אין אנו מעלים את זכרם ושמותיהם מדי יום, הם מלווים את חיינו.
אנו יודעים להוקיר להם תודה על הקרבתם ולא שוכחים אף לרגע שהם שחילצו אותנו במשך השנים מן הסכנות ומאימת המוות, אין גבול לתודתנו להם. אין גדר לאהבתנו להם.
הייתָ פשוט אדם, כתב המשורר ע.הלל:
"אַהֲבְתָ!
ואפשר שלא ראית את עָנַן האַהֲבה שהלך לפַניךָ,
אנחנו ראינו אותו!
חבל שלא אמרנו לך זאת קודם."
יהי זכרם של הנופלים במערכות ישראל ברוך.