פרשת תזריע מצורע ה'תשס"ט

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

"ברית מילה"

כניסתו של אדם בבריתו של אברהם אבינו, והצטרפותו לעם היהודי נעשית על ידי מעשה בגופו של כריתת ערלתו של ילד בן שמונה ימים. ויש להבין מדוע דווקא נבחר מעשה זה שהינו תיקון בגופו של האדם כדי לצרף אותנו לעם הנבחר?

במדרש תנחומא (פרשת תזריע) נאמר: "מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא - איזה מעשים נאים (יותר) של הקב"ה או של בשר ודם? אמר לו: של בשר ודם נאים. אמר לו טורנוסרופוס: הרי השמים והארץ, אדם יכול לעשות כיוצא בהם?! אמר לו רבי עקיבא: לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטין עליו, אלא אמור דברים שהן מצויין בבני אדם. אמר לו למה אתם מולים? אמר לו: אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשה בני אדם נאים משל הקב"ה. הביא לו רבי עקיבא שבלים וגלוסקאות. אמר לו: אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה ידי אדם, אין אלו נאים יותר מן השבלים?!

אמר לו טורנוסרופוס: אם הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא הוולד מהול ממעי אמו? אמר לו רבי עקיבא... שלא נתן הקב"ה את המצוות לישראל אלא לצרף אותם בהם. משאנו לומדים את דברי המדרש הללו אנו ניצבים מתמיהים לעומתם. הייתכן שרבי עקיבא יעניק את העדיפות למעשי אנוש יתר על מעשיו של הקב"ה?"

באמתחת סיפורי המופת המועברים מדור לדור שמור המעשה על רבי יהונתן אייבשיץ כדלקמן:

המעשה מספר שפעם אחת נקרא רבי יהונתן אייבשיץ אל המושל, שביקשו לחוות דעתו בשאלה מה עדיף ממה: הטבע או יצירתו של האדם? שאלה זהה שאל המושל גם את הכומר, שהביע דעתו שמעשי אנוש עדיפים על יצירת הטבע. והיא ראיה לדבריו מן השולחן שניצב לפני המושל, הן בעבר לא היה זה אלא בול עץ חסר צורה ויופי, ובעזרת כישרונו של האדם הפך להיות לשולחן מלכים. עוד הביא סימוכין מן גביע הכסף שניצב על שולחנו של המושל שגם הוא בעבר היה גוש חומר מפויח במעבה האדמה, עד שבא האדם זיקקו וצירפו עיבדו וקישטו ועשהו לכלי מפואר. הרי לנו שבכוחו של אדם לגבור על איתני הטבע. כמובן שבימינו ניתן היה להוסיף עוד כהנה וכהנה דוגמאות מתחום ההתפתחויות הטכנולוגיות המרשימות, או מן המירוץ אל החלל, ממערכות המחשבים וכדו' בכדי להאמין ביכולת האדם כאילו זו בלתי מוגבלת.

לעומתו, טען רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל, שאמנם יכול האדם לפעול ולעשות בטבע ולהגיע להישגים מרשימים, אולם אחרי ככלות הכל, הטבע אינו משתנה. גם על השולחן המהודר חלים הכללים החלים על הטבע וגם הוא עלול להינזק בשריפה. ובכלל, למרות כל כישרונותיו ומאמציו של האדם לא אחת הוא ניצב אין אונים מול איתני הטבע האדירים.

המושל נתן לשני הצדדים שהות של חודש, כדי שכל אחד מהם ייערך כראוי כדי להוכיח ולשכנע בצדקת טיעוניו.

מסופר שרבי יהונתן חזר לתלמודו, והעניין נשכח ממנו כליל. והנה באחד הימים בהיותו שקוע בסוגייה סבוכה, כמו להכעיס קפץ לו מאי שם עכברון קטן על הגמרא והפריע לריכוזו. רבי יהונתן ניסה להבריחו, אך לשווא, הוא המשיך לקפץ ולהטריד. כאשר ברגע מסויים נכנס העכברון אל תוך קופסת הטבק שעמדה פתוחה על השולחן. מיהר רבי יהונתן לסגור את המכסה, וכך נפטר לו מאותו מיטרד חצוף. אלא שאז בדיוק הגיעו שליחים אל הבית להביא עמם את הרב, באשר הגיע מועד הוכחת הטענות. רבי יהונתן כלל לא היה מוכן למפגש זה, כיון שהעניין פרח לחלוטין מזיכרונו, אלא שבלית ברירה נאלץ ללכת אל המושל. סגר רבי יהונתן את הגמרא, לבש את מעילו, שם בכיס את קופסת הטבק ויצא לבית המושל.

כשהגיע לשם הוכנס לטרקלין רחב ידיים שבו נערכה סעודה מפוארת לרבי השילטון, כאשר במרוצת המיפגש אמורות היו להינתן הוכחותיו של כל אחד מן הצדדים להצדקת טיעוניו.

לפתע הושלך הס באולם, בפתח ניצב "מלצר" לבוש בקפידה, כשהוא נושא מגש עמוס כוסות בדולח מלאות יין. הקהל שהתבונן ב"מלצר" זה החל להריע ממושכות, משום שהתברר שלא היה זה אלא חתול, שאולף להלך על רגליו האחוריות ולשמש כמלצר. מסתבר שהכומר בחר בדרך זו להוכיח את צדקת גישתו, גם ללא אומר ודברים נוספים.

אלא שאז שלף רבי יהונתן אייבשיץ את קופסת הטבק מכיס מעילו ושחרר מתוכה את העכברון הכלוא. בין רגע פרצה באולם מהומה רבתי, כאשר ה"מלצר" השליך מ"ידיו" את המגש עם כוסות היין, ויצא לדלוק אחר שנוא נפשו, כשהוא מדלג על פני השולחנות, מקלקל את הכיבוד ומבהיל את האורחים. שוב כהרף עין השתנתה התמונה, ללא צורך בהוכחות נוספות התברר מעל לכל ספק כי צדק רבי יהונתן שבגרסתו שהטבע נותר באיתנו, ולו זכות הבכורה.

מסקנות מעשה מפורסם זה מתקבלות על ידנו, אך במדרש שהזכרנו מוצאים אנו לכאורה מסקנות הפוכות.

צריך לבאר כי בחוקי הטבע, פשיטא שמעשיו של הקב"ה הינם המכריעים. למרות כל התיחכום שביצירות בשר ודם, בסופו של דבר הם אינם מסוגלים לשנות מאומה מחוקי הטבע שהקב"ה טבע במעשי בראשית, ושעליהם נאמר, "חוק נתן ולא יעבור". גם אם יצליח האדם ברוב כישרונו לבנות שולחן מהודר או אפילו חללית מורכבת, בסופו של דבר גם אלו נשלטים ע"י חוקי הטבע שאין חולק שהם למעלה מן הבריות. כשם שאדם לא מסוגל לייצר שמים או ארץ, כך גם לא יוכל לשנות כלשהו מחוקי הטבע המעידים על גדלות יוצרם, "שכוחו וגבורתו מלא עולם". אבל האדם יכול, וגם צריך לשפר את יצירתו של הקב"ה מבחינה איכותית. זהו התחום שבו מבקש הקב"ה מן האדם לעשות ולפעול. ובזה כוחו גדול יותר.

זו הסיבה שכריתת הערלה נבחרה להיות אות כניסתנו לעם היהודי. כדי לסמל שתפקידו של האדם במשך כל חייו כבן לעם הנבחר הוא לשפר את יצירתו של הקב"ה מבחינה איכותית ורוחנית. ולכן מיד עם לידתו מתברר כי האדם אינו מושלם ומתפקידנו לשפרו ולשכללו ע"י ברית המילה. וזו הדרך שמצטרף הוא לעם הנבחר.

בכוונה יצר הקב"ה את עולמו במתכונת כזו שבה נתן מרחב לאדם לשכללו ולשפרו. במסגרת זו מצוי גם תחום החינוך, המסור לטיפולו של האדם. אכן אילו הייתה מלאכת החינוך בנויה על הקניית הרגלים מן החוץ ושתילתם באדם, זו לא תצלח. כשם שאילוף בעל חיים אינו יכול להחזיק מעמד בכל הנסיבות, וחתול לעולם יישאר חתול, כך גם לא נוכל לשנות מהותו של אדם. אם ננסה להקנות לאדם נוהגים שהם זרים לו, סופנו לנחול מפח נפש, בעת רגעי משבר, הוא ישכח את כל המאמץ שהושקע באילופו ויחשוף את חולשותיו. כל שעלינו לעשות הינם לשפר את תכונותיו ולהפנותם לאפיקים חיוביים אשר יביאום לדרך נכונה ולתרומה טובה לסביבתו.

מה נפלא הרמז שרמז מהר"ל מפראג כי השם "אדם" נגזר מן השורש "אדמה" וזאת לא רק בשביל לרמוז על מוצאו של האדם שהוא מן העפר, אלא גם כדי להצביע על תכונתו. כשם שהאדמה מצמיחה, כך גם מצויה באדם סגולת ההצמחה שמכוחה הוא עשוי לגדל עץ פרי רב פארות, כל זאת משום שבקרבו פנימה ישנו גרעין העץ שטבע בו הקב"ה - יוצר האדם העושה פרי הילולים.