פרשת שמיני ה'תשס"ט

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

"דרוש דרש"

בגמרא בקידושין נאמר על הפסוק בפרשתנו: "ואת שעיר החטאת דרוש דרש והנה שורף"- "ואו דגחון חציין של אותיות של ספר תורה, "דרוש דרש" חציין של תיבות". בעל ה"מגלה עמוקות", מבאר את הרעיון שדווקא מילים אלו הינם חציין של תבות התורה, ש - "דרש" הראשון שייך למחצית, ואילו השני שייך כבר למחצית השניה, ואף קבלה בידינו כי את "הדרש" הראשון יש לכתוב בסוף השורה, ואילו השני ייכתב בתחילת השורה הבאה. ופירש שזה לרמוז לאדם שהתורה היא אינסופית. גם אם למד אדם ושנה, וסבור הוא שהשלים את הדרש וכבר הגיע לסוף השגותיו, לאמיתו של דבר עליו לדעת שהוא עדיין ניצב בראש ובהתחלה.

מכיוון נוסף נדרשים מילים אלו בספר הקדוש "דגל מחנה אפרים". לדבריו סמל המחצית המופיע דווקא במילים: "דרוש דרש" מצביע על ההצמדה המלאה הקיימת בדרישת התורה, שכל אחד מהם בפני עצמו אינו נחשב כמושלם, והריהו כמחצית של השלם. אמנם כל פסוק ואפילו מילה שבתורה היא "עולם מלא", אולם השלימות תושג רק מהצרוף של שתי התורות.
וזה לשונו (על הפסוק "דרש דרש", בפרשת "שמיני") "...כי ידוע "התורה שבכתב" ו"תורה שבעל פה" הכל אחד הם ואין אחד נפרד מחבירו כלל, כי אי אפשר לזה בלא זה... עד שבאו חז"ל ודרשו התורה והאירו עינינו וגילו מסתוריה... והכל על ידי הופעת רוח קודשם, שהופיע עליהם האדון ברוך הוא... נמצא תלוי שלימות ה"תורה שבכתב" ב"תורה שבעל פה" ... וזה יש לומר שבא הרמז בתורה בתיבת "דרש דרש", הם חצי תבות שבתורה, היינו התורה קודם שנדרשה אינה אלא חצי אותיות, "חצי" פירוש "חלק", היינו שהוא רק חלק ואינה שלימה".

הרי שבעובדה ש"דרש" ו"דרש" מציינים את מחצית התורה רמוז עיקרון ההצמדה המליאה שבין התורה שבכתב לתורה שבעל פה עד שהאחד בלא זולתו אינו יכול להילמד כראוי.

סיפור נפלא קראתי בענין זה ואני מצטט כלשונו: "בשבת פרשת שמיני עמד הדרשן בבית המדרש התימני אשר בירושלים ואמר: הקשיבו ואספר לכם סיפור נאה שאירע במורנו הצדיק המופלא רבי שלום שבזי בתימן: מעשה בסוחר מוסלמי עשיר שהחזיק את כל רכושו בתיבה גדולה, נעולה במנעול כבד. בתוך התיבה הניח כסף וזהב, אבנים טובות ומרגליות, ושטרות המוכיחים את בעלותו של בתים ושדות. יום אחד נזדמן לסוחר העשיר לנסוע לעיר גבלה, לצורך מסחרו. בלכתו נטל עמו את מפתח התיבה עצמה, אך בשובו נבהל לגלות כי התיבה עצמה ובה כל רכושו- נגנבו מביתו. הקים האיש קול זעקה והלך אל החכמים המוסלמים והמכשפים למיניהם, כדי שיעזרו לו למצוא את תיבתו הגנובה.    
על סף ייאוש נזכר הסוחר העשיר בחכם שהכול הכירו בחכמתו הרבה - רבנו שלום שבזי. הלך אליו, נפל לרגליו ובכה לפניו כתינוק על רכושו שנגנב ממנו. חקר אותו רבי שלום על מקום מגוריו, על שכניו, על ידידיו, על באי ביתו ועוד כיוצא באלה, לאחר מכן שקע זמן- מה בהרהורים ולבסוף קם מכיסאו. "אם גיבור ואמיץ אתה, בוא אחרי, כי עתה השעה כשרה להשיב לך את רכושך", אמר רבי שלום לסוחר, שהחל לפסוע בעקבותיו.
יצא רבי שלום מביתו והסוחר המוסלמי אחריו. ופנו לרחוב ההומה, עד שהגיעו לשכונה שבה התגורר הסוחר המוסלמי. השתומם הלה מאוד, אך הוסיף לפסוע בעקבות רבי שלום, בלי להוציא הגה מפיו. כשהגיעו אל ביתו של הסוחר המוסלמי נעצר רבי שלום והצביע לעבר הבית השכן. "הנה, כאן נמצאת הגנבה!", אמר רבי שלום בהחלטיות שלא הותירה שום מקום לפקפוקים. "מהר והיכנס פנימה אל בית שכנך כי על פי השקט העולה ממנו אין בו כרגע איש. מצא את התיבה, קחנה ותסתלק".
עשה הסוחר המוסלמי כמצוות רבי שלום והתגנב פנימה אל תוך הבית מבעד לאחד החלונות, לאחר חיפוש קצר מצא את התיבה, סגולה ונעולה כפי שהשאירה בביתו. הרים אותה וחש על פי כובדה כי היא מלאה כמות שהייתה. מיהר לחמוק החוצה והשיב את התיבה אל ביתו. כעבור שעה קלה שב השכן הגנב לביתו. מיהר למקום שבו הסתיר את הגניבה, כדי לראות שהכול כשורה. לתדהמתו גילה כי התיבה "נגנבה" ממנו. נסער ורוגז החל להתהלך אנה ואנה, מחשב את צעדיו. תחילה סבר כי גנב הוא שפרץ לביתו ולקח את התיבה. אולם כעבור שעה הבחין בשמחה היתרה השורה בבית שכנו העשיר. בהמשך הבחין במבטים הנוקבים שנעצו בו שכניו, מבטים שלא הותירו בליבו ספק כי מעשהו נתגלה ע"י שכנו.
הגנב החצוף סירב לוותר. עד מהרה התייצב במשטרה והגיש תלונה על שכנו, שגנב מביתו תיבה ובה רכוש רב. התביעה הועברה לבית המשפט שנדרש להכריע עם מי מהשניים האמת. השופט חקר באריכות את שני השכנים שהאשימו איש את רעהו בגנבה, אך התקשה לפסוק, וההכרעה עברה אל המלך. התייצבו הסוחר ושכנו לפני המלך. הלה סקר אותם מכף רגל ועד ראש ולבסוף שאל: "האם בידי אחד מכם המפתח לתיבה?". הוציא הסוחר את המפתח מכיסו ונופף בו.
מיד התקומם שכנו וטען: "שכני הנקלה גנב ממני את התיבה ואת המפתח  גם יחד!". ביקש המלך מהשניים, איש- איש בתורו, לספר לו מה נמצא בתיבה. הגנב לא ידע בדיוק מה מכילה התיבה, ועל כן השיב במילים כלליות בלבד: "יש בה כסף וזהב לרוב". לעומתו, הסוחר ירד לפרטים הקטנים ביותר: "בתחתית התיבה מונחים חמישה שטרי- בעלות שלי על הנכסים האלה והאלה. מעליהם בצד ימין מונח צרור ובו אבנים טובות מסוג זה. לצידו כך וכך מרגליות מסוג זה"... וכך הלאה.

פסק המלך כי התיבה שייכת לסוחר, ואילו על הגנב המעליל גזר עונש מאסר. קודם שעזב הסוחר את הארמון שאלו המלך מניין ידע כי שכנו גנב את התיבה. סיפר לו על החכם היהודי, רבי שלום שבזי שהנחה אותו. השתומם המלך מחכמתו של הרב, ומה שאירע לאחר מכן בין המלך ובין רבי שלום שבזי אינו מעניינו של סיפור זה.
כך גם לגבי תורתנו- סיים הדרשן התימני את דרשתו: המדרש (תנחומא) מספר, כי משה רבנו רצה שהמשנה תהיה גם חלק מהתורה שבכתב. אמר לו הקב"ה, אם תיכתב, יתרגמוה אומות העולם ויאמרו על התורה כי שלהם היא. לפיכך כתוב רק את המקרא ואילו את פירושה למד לישראל על פה. בדרך זו ידעו הכל כי התורה של ישראל היא.
על כך נאמר בפרשתנו "ולהורות את בני ישראל את החוקים אשר דיבר ה' אליהם ביד משה". וכתב על כך בעל- הטורים: "ולהורות- אותיות לתורה, אליהם- בגימטריה זהו ההלכה, יד משה- בגימטרייה הוא המקרא". כלומר, תפקיד הכוהנים היה להורות לישראל כיצד נלמדות ההלכות מתוך התורה שבכתב. וזאת על ידי התורה שבעל פה.
התורה שבעל פה היא אפוא המפתח שבעזרתו אנו יכולים להוכיח את בעלותנו על התורה. על ידה אנו יכולים להכיר היטב כל אבן טובה, כל מרגלית וכל שטר המצויים ב"תיבת האוצר". לפיכך דווקא המילים "דרוש דרש" הינן חציין של תיבות, וכפירושו של הדגל מחנה אפרים, ללמדנו שהתורה שבכתב תלויה בדרשות של התורה שבע"פ. החיבור בין התורה שבכתב לתורה שבע"פ היא הערובה לכך שתורת ישראל היא נצחית של עם ישראל.