פרשת צו ה'תשס"ט פרשת צו ה'תשס"ט בס"ד הרב שמואל רבינוביץ תרומת הדשן בפרשתינו נאמרה מצוות עשה העוסקת בתרומת הדשן. השכם בבוקר בטרם יתחילו הכהנים את עבודתם בבית המקדש היה עליהם לקיים מצוות "תרומת הדשן". על הכהן היה להרים קומץ של דשן מן המאכל שבמרכז המזבח לתוך מחתה ולהניחו בצד מזרחי של המזבח. רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל מסביר רעיון זה בדרך מקורית ונפלאה, שתרומת הדשן היתה למעשה המצוה הראשונה שהיו הכהנים עושים במקדש בכל יום, והתבצעה בעלות השחר ולעיתים אף לפני כן, אך היא לא היתה ניקוי המזבח והכנתו לקראת עבודת היום הבא, זו נעשתה על ידי הוצאת הדשן. למקום שפך הדשן. לעומתה תרומת הדשן שהיה על הכהן להרים רק כשיעור של קומץ בלבד היתה למעשה סיום עבודת היום שעבר. הוא מציין כי העובדה שתרומת הדשן היתה מתבצעת בבגדי כהונה, ושהיו מרימים כשיעור של קומץ, כדרך שהיו תורמים קומץ מן המנחות, ושנאמרה הלכה שיש לשים את תרומת הדשן במזרח המזבח בנחת שלא יתפזר, מוכיחה שלא היתה זו פעולת ניקוי גרידא, אלא עבודה של ממש שהשלימה את הקרבת הקרנות של אמש, והיא נועדה להדגיש את הרצף שבין העבודות. תפקיד היום החדש להמשיך את מלאכת יום האתמול, וכל יום מוסיף את נדבך העבודה שלו על בסיס מה שקדם לו. אי אפשר לטאטא את העבר, אלא לבנות את ההווה דוקא על גביו.כך הוא גם בשלשלת הדורות כלשון הרב הירש: אחרון הנכדים בישראל עומד במקום שכבר עמד בו אביו הראשון, וכל יום מוסיף את תרומתו במילוי התפקיד האחד המוטל על כל דורות בית יעקב, כל יום מקבל את ייעודו מדי יום תמול. ברוח זו הוא מסביר הלכה חריגה שנאמרה בדיני תרומת הדשן. בדרך כלל ההלכה קובעת כי "דבר שנעשית מצוותו, אין בו משום מעילה", ואילו בדשן גם לאחר שהורם והונח לצד המזבח, חלה ההלכה שאסור ליהנות ממנו, והנהנה עובר באיסור חמור של מעילה בקודש. משמע שמצוות הדשן עדיין לא הסתיימה. כדבריו: ייעוד תרומת הדשן לא נסתיים עם הנחתו, כי הוא בא להזכיר את העבר בכל העתיד, ומשמעות זו מקיימת את קדושתו עולמית. "לדור ודור נגיד גדלך ולנצח נצחים קדושתך נקדיש" –גדולת ה' הינה כשהדור החדש בא עם ו' המוסיף לדור הקודם, ואז קדושתו היא נצחית. לעומת זאת עמלק בא להפריד בין הדורות, להביא לנתק ביניהם, כמו שנאמר: "מלחמה בעמלק מדור דור", בלא ו' החיבור, כי מבחינתו אין חיבור בין דור לדור. בזה יש להלחם. רעיון זה מוטבע גם באש התמיד כמו שנאמר: "והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה ובער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר וערך עליה העולה: והקטיר עליה חלבי שלמים, אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". רמזה תורה שאם אדם רוצה שתוקד בו תמיד אש של אהבה ויראת ה', עליו להוסיף עצים בכל עת ובכל שעה על מדורת אש הקודש שהדליקו אבותיו ואבות אבותיו. כי באם רוצים שהאש תהיה נצחית ולא נכבית, אין הפסקה בינה לבין הדור הקודם ואז יש חיבור בין אש שלהבת מן השמים לבין שלהבת מן ההדיוט. לאחר "תרומת הדשן" הגיע תור שלב "הוצאת הדשן", שבו היו מוציאים את כל הדשן אל מחוץ למחנה, ואף בזה מצוי רמז גדול לפי הרב הירש, כי בעוד שתרומת הדשן מסמלת את הקשר שבין תפקידי היום שעבר והיום המתחיל, הוצאת הדשן אמורה לרמוז על חובת ההתחדשות הקיימת מידי יום. אי אפשר לנוח על זרי דפנה ולהסתמך במעשים הטובים של אמש, היום צריך להתחיל מתוך רעננות מחודשת. לפיכך מרחיקים מהמזבח את שיירי הקרבנות שאכלו בעבר, וכך תתחיל עבודת היום, כאילו עדיין לא נעשה דבר. לפיכך קובעת ההלכה שאת הוצאת הדשן היה על הכהנים לעשות בבגדים שהיו פחותים מבגדי הכהונה שבה משרתים בקודש, לרמוז לכהן, וכמוהו לכולם, שאסור שעבודת היום שעבר תהווה סיבה לגאוה ולהתנשאות. כבודו של העבר במקומו מונח, אולם מעתה כל המשאבים יתרכזו בעבודת היום החדש על תפקידיו המחודשים. רק בעיסוקו בעבודה המחודשת הכהן ילבש את בגדי תפארתו.
|
לוח עברי
חגים ומועדים