חורבן ואבלות

וכיון שבאו על הנהרות בבל [...] אילו נפנו לאכילה ושתייה, ואילו נפנו לבכי ולמספד.
אמר להם נבוכדנצר: מה אתם יושבים ובוכים?
והוא קורא לשבטו של לוי ואמר להם: הכינו עצמכם, עד שאנו אוכלים ושותים אני מבקש שתעמדו ותקישו לפניי בכינורות שלכם כדרך שהייתם מקישים בבית המקדש שלכם לפני אלהיכם,
מסתכלים אילו באילו, ואמרו: לא דיינו שהחרבנו בית מקדשו בעונותינו אלא עכשיו אנו עומדים להקיש בכינורותינו לפני הננס הזה?!
מיד עמדו כולם ונטלו עצה ותלו כינורותיהם בערבות שהיו שם,
ושלטו בנפשותם ונתנו אליוני (אצבעות) ידיהם לתוך פיהם ומרצצים ומקצצים אותם.
ודוד מפרשה; 'על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרינו את ציון, על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו' שתלו שבטו של לוי שם כינורותיהם בערבים על שפת הנהר.
'כי [שם] שאלונו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה שירו [לנו] משיר ציון [איך נשיר את שיר ה']'
'לא נשיר' לא נאמר, אלא 'איך נשיר' -  מראים אותם אצבעותיהם ואומרים להם: אין אתם יודעים שהיו כפותינו חזקים כברזל ונתקטעו אצבעותינו, ראו היאך נשיר?!
אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם שלטתם בעצמיכם וקטעתם אצבעותיכם, חייכם מה שלא השבתי לירמיה ולציון אני משיב אתכם על עזיבה ושכיחה שתבעו אותי,
שנאמר: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני',
ולא עוד אלא אתם שלטתם באצבעות ידיכם של ימין אף אני 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'.

פסיקתא רבתי פרשה ל"א.

תהילים קלז.