פרשת משפטים ה'תשס"ט

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

"אם כסף תלווה את עמי"

ה"אור החיים" הקודש מפרש את הפסוק (שמות כב, כד) "אם כסף תלווה את עמי, את העני עמך" שהקב"ה כביכול פונה לאדם ואומר לו שהכסף שהוא מלוה לעני הוא ממה שהתברך ממתנת שמים. וכאילו הוא "שייך" לעני, כי חלק העני הוא עימך, והקב"ה הפקידו בידך כדי שאתה תהיה השליח להמציאו לו בעת דוחקו.
ברוח זאת ביארו המפרשים גם את ההוראה שבפסוק (משלי ג, כז) "אל תמנע טוב מבעליו, בהיות לאל ידך לעשות". הביטוי לאל ידך, פירושו בכח ידך (כמו "יש לאל ידי" (בראשית לא, כט) שמשמעותו ביכולתי, והכתוב מורה כי כאשר יש לאדם יכולת ואפשרות לסייע לזולת, הוא חייב לעשות זאת, משום שיכולת זו ניתנה בידיו למטרה זו, ועל כן נאמר "אל תמנע טוב מבעליו", כי כביכול הזולת הוא בעל ממון זה, אם לא מבחינה הלכתית, אזי מבחינה השקפתית.

על טבעם של כלל ישראל אמרו חז"ל (חולין ז,ב) "ישראל קדושים הן- יש רוצה (לתת) ואין לו, ויש שיש לו, ואינו רוצה (לתת)". בעלי  התוספות כבר תמהו על מאמר זה, הניחא, שמי שאין לו ואף על פי כן הוא רוצה לתת, שראוי הוא לתואר "קדוש". אולם במה זכה מי שיש לו ואינו רוצה להעניק שייאמר עליו שהוא "קדוש"? אף הם הסבירו שגם אדם זה, אמנם מלכתחילה אינו רוצה לתת, אלא שבפועל הוא נותן מפני הבושה, וכיון שאף הוא מן הנותנים, גם הוא מצויין לשבח.

בנידון זה משמיענו התנא רבי אלעזר איש ברתותא (אבות פרק ג, משנה ז) דברי עידוד לחיזוק תודעת הנתינה לזולת, באומרו: "תן לו משלו, שאתה ושלך-שלו, וכן בדוד הוא אומר (דברי הימים א, כט,יד) "כי ממך הכל, ומידך נתנו לך". שתי הדגשות נפלאות מצויות באמרה קצרה זו. האחת- כשהאדם תורם ומעניק לזולת, כביכול לקב"ה  בעצמו הוא נותן, והזולת אינו אלא כעין שליח ונציג של הקב"ה לקבל את מתנתו.
והשנית, שכל נתינותיו של אדם אינם משל עצמו אלא משל הבורא, והאדם אינו אלא כפקיד המופקד על האוצר, שעליו למלא בנאמנות אחר הוראות המפקיד שניתנו לו, וחלילה לו למעול בפיקדון שנמסר בידיו.

החפץ חיים המשיל על כך משל: מעשה בשני אנשים, ששלחו ידם בהברחת סחורות והתעשרו ממסחרם המסוכן. האחד היה לעשיר מופלג והונו נאמד בחמישים אלף זהובים. והשני גם הוא היה לאמיד. אך הונו נאמד בעשרת אלפי זהובים בלבד. כבר אמרו כי "סוף גנב לתליה" ושניהם נתפסו בסוף, הושלכו לבית הכלא. המשטרה החרימה סחורות רבות ומשפחותיהם הוציאו סכומי עתק לפעול לשיחרורם, ולשווא. הונם הדלדל ונכסיהם הצטמקו תוך זמן קצר עמד הונו של העשיר על עשרים אלף זהובים, ולרעהו נותרו אלף זהובים בלבד. ברם, נחמה אחת עמדה לו בעוניו: שר המשפטים עצמו התעניין במקרהו, והבטיח לבוא בעצמו לבית המשפט להעיד לטובתו.

יום המשפט הגיע. ידיהם נכבלו באזיקים והם הועלו על עגלת האסירים. הרכב משך במושכות והצליף בסוסים, והאסיר האחד פנה אל חברו: "שנינו בצרה צרורה, אך מר גורלי מגורלך שכן אתה, עוד נותרו לך עשרים אלף זהובים, וזה עדיין הון עתק, אך אני נדלדלתי, ואין ברשותי אלא אלף בלבד".

ענהו הלה: "אל תקנא בי, חבר! עבורך עומד לטעון שר המשפטים בכבודו ובעצמו, ודאי ישאו לו פנים ותצא זכאי בדינך, ועדיין אלף זהובים ברשותך אבל אני אשפט בכל חומר הדין ואכלא לשנים רבות, ואיזו תועלת תהיה לי מעשרים אלף הזהובים שבביתי?!..."

כך הנמשל: האדם שנותיו קצובים, ובסופם מותן הוא דין וחשבון בבית דין של מעלה. ובשעת פטירתו אין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים שהינם פרקליטיו.
לעומת המקטרגים שנוצרו מעוונות וחטאים. אך אחד זוכה בהבטחת נצח, כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו (תהילים ק"ט) שהקב"ה יעמוד לימינו לטעון בעדו ולהושיען במשפט, הרבה יותר גדול מאותו איש ששר המשפטים עמד להעיד בעדו. הרי שזהו אושר גדול ועצום שאין למעלה ממנו, כי הרי לא יועיל הון ביום עברה (משלי י"א).

זהו הכסף המלווה את עם ישראל בעת דין של מעלה אם קיים את "העני עמך" והבין שעליו למלא את השליחות בכסף שהקב"ה הפקיד בידו להמציא לעני בשעת דוחקו. כי אז יעמוד הקב"ה להושיעו משופטי נפשו.