פרשת בא ה'תשס"ט

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

רודפי צדקה וחסד

בפרשיות יציאת מצרים אנו מוצאים שלושה סוגי בעלי חיים הזוכים לשכר מהקב"ה. הראשונים אלו הצפרדעים כנאמר במדרש (שוחר טוב, תהילים כ"ח) עה"פ: בתנוריך ובמשארותיך (שמות ז', כ"ח) אימתי משארת מצויה אצל תנור? בשעה שהתנור חם, מלמד שהיו משליכות עצמן לתוך התנור לקדש שמו של הקב"ה, ומה פרע להם? שכל הצפרדעים מתו ואותם שירדו לתנורים החמים לא מתו, כיוון שמסרו עצמן לשריפה כדי לקיים גזירתו של הקב"ה.

גם אצל החמורים נצטווינו: "וכל פטר חמור תפדה בשה". מדוע רק פטר חמור צווינו לפדות בשה ולא פטר שאר בהמה טמאה? מביא רש"י: "לפי שנמשלו בכורי מצרים לחמורים, ועוד שסייעו את ישראל ביציאתם ממצרים שאין לך אחד מישראל שלא נטל הרבה חמורים טעונים מכספם וזהבם של מצרים".החמורים התאמצו לסחוב את המשא הכבד של בני ישראל היוצאים ממצרים ולפיכך זכו לגמול, הם הפכו להיות חפץ המשמש למצווה, עד שחל עליהם אפילו איסור הנאה קודם שיפדו אותם .

החמורים אינם לבד, גם הכלבים קיבלו שכר. כאשר בני ישראל מצטווים להיות אנשי קודש ולא לאכול בשר בשדה טריפה, נאמר: "לכלב תשליכון אותו", את בשר הטריפה תשליכו לכלבים.  גם כאן פירשו חז"ל שהוא מפני שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה שנאמר : "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" אמר הקב"ה תנו להם שכרו, דהיינו שבזכות שתיקתם בעת מכת בכורות זכו לבשר הטריפה של בני ישראל.

הצפרדע, החמור והכלב מקבלים שכר על עזרתם לבני ישראל ביציאתם ממצרים. הפלא ופלא שהרי לכאורה מה שייך שכר ועונש לבעלי חיים? י"ל שכל זאת כדי להשריש בנו את המציאות שעל כל מעשה טוב שאדם עושה לזולתו הוא מקבל גמול, יש לו שכר. להתאמץ עבור השני, לעזור ולסייע לו - מוליד גמול, זה דבר שצריך להוקיר טובה עבורו. גם אם עושה זאת בעל חי.

הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצוק"ל שאל פעם: מדוע יש הבדל בין השכר שקבלו הכלבים, לשכר שקבלו החמורים? בעוד שהחמורים שסייעו בהעברת המטען של בני ישראל ביציאת מצריים זכו שננהג בהם מצוות "פטר חמור" שהוא עניין של מצווה וקדושה, לעומתם הכלבים שלא חרצו לשונם ולא נבחו זכו לדבר שלכאורה הוא פעוט, הוא אף אינו חובה,  להשליך לפניהם בשר טריפה? ואני מבקש להוסיף כמובן שאלה זו גם ביחס לצפרדע, מדוע היא זכתה לשכר באותה שעה בלבד ואילו אחרים זכו לשכר עד סוף כל הדורות?

השיב הגרי"ח זוננפלד במתק לשונו: מעשה החמורים דרש מאמץ, לשאת משא כבד למרחק לזמן ארוך . לעומתם מעשה הכלבים לא דרש עשיה ומאמץ הוא היה בשב ואל תעשה ולזמן קצר. לכן החמורים זכו לגמול בהתאם, ואילו הכלבים שהיו בשב ואל תעשה, רק היו נטרליים, זכו שיזרקו להם עצם.

גם כאן ניתן להוסיף את ההבדל שבין הכלב לצפרדע, שהרי שניהם עשו מעשה של רגע, בעוד שהכלב אמנם זכה לעצם אך עד סוף כל הדורות לעומת הצפרדע שנותרה בחיים רק באותו רגע? י"ל שקל יותר להיכנס לתוך אש היקוד מאשר לעצור בעצמו ולהתאפק נגד רצון הטבע, זאת ועוד, בעת מכת בכורות כל הכלבים עצרו עצמם ולא נבחו בעוד שאצל הצפרדעים מצאנו שוני, חלקם אמנם מסרו עצמם לתנור האש אך היו אלו מעטים, בעוד שרבים העדיפו את המיטה החמה ומטבחי האוכל. ולפיכך זכה הכלב לשכר גדול יותר מאשר הצפרדע.

כמה עלינו ללמוד משכרם של בעלי החיים, אשר למען הזולת אין די במעשה של רגע, ואין די להיות נטרליים אפילו שזה שינוי הטבע, יש לעשות מעשה ולטווח ארוך. ולנסות לרתום לכך את הרבים, מבחינת רודפי צדקה וחסד, לקחת אחריות על הנעשה מסביבינו ולעזור במה שצריך.