פרשת "וארא" ה'תשס"ט

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

כאייל תערוג על אפיקי מים

המכה השנייה שהוכו המצרים הייתה מכת צפרדע שבאה להטריד את תושבי מצרים מחוץ לבית ובתוכו, מחדרי שינה ועד לתוך המטבח, התנורים וכו'. נוכחותם של הצפרדעים, לא רק שלא הנעימה להם, אלא הרעש המחריד שהשמיעו הוציא אותם משלוותם עד אבדן עשתונות וזו הייתה מכתם השנייה.

מוציאים אנו פן נוסף ולימוד גדול וחשוב במכה זו, כאשר הצפרדעים שמשו דוגמא לדורות לקידוש ה'. וכך נאמר בגמרא (מסכת פסחים נ"ג, ב') אודות תודוס הרופא מרומי, שהיה אישיות חשובה ומפורסמת בעירו, והיה נוהג בכל ליל פסח להאכיל את התושבים בגדיים מקולסים (גדי צלוי באש). מנהג זה היה  למורת רוחם של חכמים, מאחר ודומה הדבר לאכילת קדשים מחוץ לירושלים כך ששקלו לנסות אותו על מנהגו זה שיצא חוצץ נגד חומרת חכמים. אלא מאי? כיון שתודוס היה אדם חשוב לא מיחו בו.

הגמרא שם מסתפקת על טבעו של תורדוס ומה מקור חשיבותו. האם מפני שהיה "גברא רבא" (אישיות תורנית גבוהה) ומפני כבודו לא מיחו בו, או שהיה "בעל אגרופין". היינו: איש אלים. ומיראה ופחד לא מיחו בו חכמים ומסקנתה: כי היה "גברא רבא" משני נימוקים. כשהראשון שבהם הוא שהיה רגיל לדרוש בדברי תורה.

אחת הדרשות המפורסמות שלו המאשרות בתוכנה הנפלאה את תוארו: "גברא רבא". הינה: ת"ש עוד זו דרש תודוס איש רומי ומה ראו חנניה מישאל ועזריה, שמסרו עצמם על קדושת ה' לכבשן האש? נשאו קו"ח בעצמם מהצפרדעים. מה הצפרדעים שאינם מצווים על קדושת ה', כתוב: "ובאו בביתך ובחדר משכבך וכו' ובתנוריך ובמשארותיך" (ז', כ"ח).
אימתי משארתיך (בצק) מצויות אצל התנור? הוי אומר: בשעה שהתנור חם. אנו שמצווים על קדושת ה', על אחת כמה וכמה.

לחנניה מישאל ועזריה הייתה בעיה. האם חייבים הם למסור עצמם לתוך כבשן האש ולא להשתחוות לאנדרטה של דיוקנו של נבוכדנצר? או שיש לקיים את צווי הפסוק האומר: "וחי בהם" (ולא שימות בהם. שקיום המצוות הוטלו עלינו לחיותנו ולא להמיתנו). והם למדו ק"ו מהצפרדעים ומסרו נפשם על קדושת ה' ולבסוף ניצלו כמו הצפרדעים אשר אלו שבאו בתנורים יצאו חיים.

כבר רבים מהפרשים דנו בהבנת ק"ו זה שהרי פירכות רבות יש בו, אך אנו נעמוד על נקודה אחת מדוע אותה אימרה של הק"ו שעשו כה חשובה שהפכה את תודוס איש רומי לגברא רבה?

מסופר על אדם שאינו מוכר כבר אוריין גדול אלא יהודי בעל בית תמים וירא שמיים, שכתב ספר פירושים על "ספר תהילים", וחשקה נפשו לקבל את הסכמת בעל "דברי חיים" מצאנז זצ"ל על ספרו.

אך דא עקא, זו הייתה כמעט משימה בלתי אפשרית להוציא הסכמה על ספר מהדברי חיים ורק יחידי סגולה זכו לקבל את הסכמתו. אולם היהודי בפשטותו ובתמימותו עשה מעשה ובשעת התפילה נטל את דוגמת הספר והניחו על הסטנדר של הרב בשעה שהיה שקוע עמוק בתפילת העמידה. כשסיים הרב את תפילתו פנה לעבר הסטנדר ועיניו פגעו בספר הרב עלעל בדפי בספר והנה עצר למספר רגעים באחד  הדפים כשהוא נועץ מבט בדיוק בפרק מ"ב שבספר תהילים.
מבע פניו הלך והרצין. לאחר מספר רגעים, קורטוב של חיוך נראה על שפתיו, והוציא ממגירת הסטנדר דף נייר והחל לכתוב בה מספר מילים שהרעישו אח"ז את אמות הסיפים של בית המדרש.
"נותן אני בזה הסכמה לספרו... למרות שלא עברתי על כל ספרו, אלא רק פרק אחד וגם איני מכיר את מחבר הספר הזה. מ"מ מתוכן דבריו ניכר שהינו בעל נפש זכה וברה. ודבריו יוצאים מתוך דקות הנשמה הטהורה, שנדיר הוא למצוא בינינו אשר ע"כ ראוי וכדאי ללמד את ספרו וכו'.

וכך כתב אותו בעל מחבר שהדהים את בעל הדברי חיים בפרק מ"ב בתהילים על הפסוק "כאייל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוקים" (תהילים מ"ב,ב). והרי אייל זכר הוא וא"כ מתאים שיהיה כתוב כאייל יערוג (ביוד) ולא תערוג לשון נקבה? פירש אותו מחבר כי האיילת, נקבת האייל לפעמים משנה טבעה כזכר (אייל) כיצד? ידוע במקורות חז"ל, כי האיילת נחשבת לצדיקה של החיות. ולכן כאשר חדל הגשם לרדת ומים אין לשתות, והמדבר יבש, והחום והצמא מעיקים על חיות המדבר, פונות החיות אל האיילת שתתפלל אל הבורא שיוריד גשם. ואן תפילתה נשמעת, וזהו: כאייל תערוג על אפיקי מים" עוד ידוע כי האיילת יושבת על משבר הלידה, מתייסרת היא מאוד, כי רחמה צר מאוד עד שמרחם הקב"ה ("ורחמיו על כל מעשיו") ושולח נחש ומכיש בפתח רחמה ואז יוצא הוולד".

שאל המחבר מה קורה כאשר נפגשות שתי הצרות יחדיו? בדיוק בשעה שהאיילת כורעת ללדת ואחוזה היא בייסורים וזועקת אל הקב"ה שיושיע אותה, מגיעות אליה חיות המדבר בבקשה קורעת לבבות: אנא! איילת, התפללי אל הקב"ה שיוריד גשם. צייה וצלמות עומדים לכלות אותנו? אז עושה האיילת את הבלתי יאומן, נוטשת את צרתה הפרטית ונפנית היא אל ציבור חיות המדבר ומתפללת בעבורם על גשמים.

על פי זה פירש את המקרא שמדבר על האיילת בשעה שהיא נוטשת את הבעיה הנשית שלה (הנקבה) בשעת משבר לידה, כלומר היא מתנהגת כאילו הייתה אייל זכר. ובכל זאת עורגת על אפיקי מים לבקש עבור גשם כפי שהיא עושה בכל עת (תערוג) גם אנחנו עורגים אליך אלוקים עבור הכלל ומניחים לבקשת הפרט.
פירוש זה אומר הדברי חיים לא רק שהוא נפלא ומרגש, יש בו הרבה מן הדמיון שרק בעל נפש עדינה ביותר וטהורה בתכלית מסוגלת לשאת זאת ולפרש, שבעל חי מסוגל לנטוש את ייסוריו וצרותיו הפרטיים ולבוא לעזרת הצבור, הרי מי מאתנו היה מסוגל לעשות זאת? ואם הרב מחבר הספר ראה בדמיונו מדה אצילה בזו אצל בעלי חיים, אזי סימן הוא שאצלו הדבר מציאותי ביותר, אות הוא לזכות הנשמה שבו. ושגברא רבה הוא ועל כן כתב הסכמתו.

מעתה תתקבל ההקבלה הבאה: תודוס איש רומי רואה בדמיונו צפרדעים, בעלי חיים חסרי תרבות נוטשים את התענוג הפרטי שלהם להיכנס למיטה חמה וכו'ונכנסים לתנורים בוערים בידיעה ששמים קץ לחייהם רק כדי למנוע חוסר קדוש ה'. שלא יאמרו חלילה דברי ה' אינם מתקיימים ומשם יש ללמוד ק"ו לעצמינו, אם זה היה בדמיונו של תודוס איש רומי. הרי שודאי שהוא זך נקי וטהור. אילו היה תודוס איש אגרופים (גברא אלימא) הרי שלא היה  מסוגל לדמיין אלא ד' אמות של אגואיזם (אנוכיות) והיה לועג לצפרדעים "המתאבדים".

למדנו מפרשה זו כי אדם ניכר בטוהר המחשבה והדמיון.