פרשת שמות ה'תשס"ט

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

"ויהי לה לבן"

מושיען של ישראל הרועה הנאמן משה רבינו, לא גדל ככל ילדי ישראל בבית הוריו היהודיים עמרם ויוכבד, אלא דווקא בבית פרעה, וכמו שנאמר "ולא יכלה עוד הצפינו ותקח לו תיבת גומא ותחמרה בחמר ובזפת ותשם בסוף על שפת היאור", ואז "ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור... ותרא את התיבה בתוך הסוף ותשלח את אמתה ותקחה", ובסוף "ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתיהו". לא עוד, אלא שמכל עשרת השמות שהיו למשה נקרא דוקא בשם שקראה בת פרעה כנאמר במדרש רבה (ויקרא א') "אמר הקב"ה למשה חייך מכל שמות שיש לך איני קוראך אלא בשם שקראתך בת פרעה ותקרא שמו משה". והדבר תמוה, וכי לא ראוי ועדיף יותר כי משה רבינו יגדל בבית יהודי כשר ולא אצל פרעה המלך המכריז "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלוח את ישראל, לא ידעתי את ה'" (שמות ה' א')? וכי לא ראוי שיקרא בשם שנתנו לו הוריו ולא השם שניתן לו ע"י בת פרעה?

נאמר בגמרא במסכת נדרים (ל"ה א') "אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גיבור, עשיר ועניו וכולן במשה". והקשה שם המהרש"א, וכי גבורה ועושר למעלה נחשבים בעיני ה'? ומבאר הכתב סופר שבודאי עיקר המעלה המכשירה את האדם לנבואה היא מידת הענווה, כפי שאמרו חז"ל "גדולה נמיכות רוח לפני הקב"ה יותר מכל הקורבנות שנאמר "זבחי אלוקים רוח נשברה". אולם, במידת הענווה, יש להבחין בין שתי דרגות, שכן מי שהוא עני ומסכן טבעי הדבר שיהיה נכנע בקרבו. אמנם הוא עניו, אך אין זה מידת הענווה השלימה הבאה מכח כבישת היצר. לעומת זאת מי שיש לו עושר והוא מעוטר בכבוד ובגבורה ויש לו על מה להתגאות, ולמרות זאת הוא נכנע בקרבו והריהו ענוותן ושפל רוח, ראוי הוא לתואר העניו השלם, ובו יבחר ה' להשרות שכינתו עליו. הקב"ה משרה שכינתו על מי שענוותנותו באה אליו למרות שיש לו את כל הסיבות כביכול להתגאות ולטפוח על עצמו ועל יכולותיו, רק מי שהוא גיבור ועשיר ואעפ"כ עניו, ראוי הוא להשראת השכינה.

הבדל זה שבין שני סוגי דרגות הענווים, מתבטא בדרך נוספת במקרה שאדם בימי נעוריו חי חיי צער ועוני בשפלות המשברת לבו של אדם ומכניעתו, וכיון שהתרגל להיות עניו, נעשה לו הדבר טבע. לא כן מי שמילדותו חי חיי נחת בן למשפחה טובה ואיכותית ונתגדל בעושר ובכבוד, כאשר הוא מצליח להתמודד עם ניסיון הגאווה ומגיע למידת הענווה דרגתו גדולה לעין ערוך מדרגת העני שעלה לגדולה הזוכר כל העת מהיכן בא.

כאשר התורה הקדושה מעידה על משה רבינו ע"ה "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה", מובא ב"ילקוט שמעוני" מחלוקת האם גדולה ענוותנותו של משה יותר משל אבותיו או רק מכל האדם- פרט לאבות. בנוסף לאלה מצאנו הצטיינות במידת הענווה גם אצל אהרון שהיה אחיו הגדול של משה שלא קינא במשה על בחירתו כמנהיג עד שהקב"ה מעידו "וראך ושמח בליבו". צריך להבין מה ראתה התורה בענוותנותו של משה יותר מאשר בזו של אחרים, שהעידה עליו " והאיש משה עניו מאד מכל האדם"?

אלא, שכן האבות הק' מטבעם נטו להיות ענווים ושפלי רוח כפי שנאמר במדרש בפרשת "אמור" שמונה והולך כצרותיהם ורדיפותיהם של האבות, שהיו מנת חלקם:אברהם נרדף ע"י נמרוד, יצחק ע"י ישמעאל ופלשתים, ויעקב ע"י עשו ולבן, כמו כן אהרון נולד והתגדל בגלות. שונה היה עברו של משה רבינו ע"ה, שנתגדל כבן מלך בבית פרעה כדכתיב "ותביאהו לבת פרעה ויהיה לה לבן". משה גם לא נשתעבד במצרים, וכאשר הגיע בבריחתו מפרעה לארץ כוש המליכו אותו למלך עליהם. נמצא א"כ שמידת הענווה הושגה אצלו ע"י מלחמה ביצרו, ולכן הייתה היא מעולה יותר מענוותנותיהם של אחרים.

לפיכך סיבב הקב"ה שמשה רבינו יגדל דווקא בבית פרעה ששם יכל להרשות לעצמו ככל אשר שאלו עיניו, ומאומה לא חסר לו מכל מנעמי תבל, ובמצב כזה לא אחת גואה אנוכיותו של האדם והוא מתרכז בעצמו ושוכח את זולתו. ואעפ"כ עמד בניסיון משום כך נבחר למנהיג.

בפי העם מסופר המעשה בפלוני שימים רבים היה דל באמצעים ואף על פי כן היה מפריש מממונו לאחרים והנה שיחקה לו השעה ועלה לגדולה, ואז בהיותו מדושן עונג אטם אוזניו מלהקשיב לזעקת הזקוקים לעזרתו. לימים נקלע אליו אדם גדול שביקש להתרימו למטרת צדקה. כשהלה סירב, ניגש עימו אל החלון ושאל מה הוא רואה דרכו? אותו גביר השיב בפשטות כי הוא רואה את העוברים ושבים. הרב לא ירפה והעמידו לפני מראה שבחדרו, שוב חקרו אודות מראות עינו, והלה השיב כי הוא רואה את עצמו. אמר לו אותו אדם גדול מוסר השכל: כאשר מדובר בזכוכית פשוטה ניתן לראות דרכה גם את הזולת, ואילו אם זו מצופה מאחוריה בכסף, הריהי הופכת למראה, המשקפת לאדם רק את עצמו... כך אצלך ההבדל כשלא הייתה עשיר ראית דרך הזכוכית את זולתך, אך כיום לפתע התעשרת וציפית את הזכוכית בכסף ואתה רואה דרכה רק את עצמך. הגדולה היא להיות עניו ולהבחין בזולת גם כשהנך מצופה בכסף.

בעל "ישמח ישראל, מאלכסנדר זי"ע  בענוותנותו הרבה התבטא בתחילת ימי נשיאותו בפני הגאון רבי יעקב דוד אב"ד זלאטשוב אודות מנהיגותו, ואמר בדרך צחות על הפסוק (שמות ג' ד') "ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני ואמר במדרש (ש"ר ב' י"ג) הנני לכהונה ולמלכות, והדבר תמוה והלא ז' ימים אח"כ היה הקב"ה מפתה את משה בסנה לילך בשליחותו והוא היה אומר שלח נא ביד תשלח (שמות ד', י"ג) וכל זה שלא היה רוצה ליטול גדולה על אהרון אחיו שהיה גדול ממנו והיה נביא (רש"י שם ד', י', ע"ש) ולמה עכשיו תיכף ומיד אמר  הנני לכהונה ולמלכות? הסביר זאת בדרך צחות על פי משל: לפנים בישראל, איש כי חטא הענישוהו לילך לדפוק כמו השמש על החלונות להעיר את הציבור לתפילה בבוקר, או לכבד ולנקות את ביהכנ"ס וכדומה. והנה אם אירע ששמש הקהל חטא ולא יכלו להענישו בעונשים אלו, כי זה מעשהו תמיד, הענישוהו שילבישו אותו בחלוקא דרבנן עם כובע בראשו כמו הרב, ומעמידין אותו ב"מזרח", וכל הקהל היה עובר לפניו ואומרים לו: שבתא טבא! וזה היה לו לביזיון גדול.

כן הדבר היה אצל משה רבינו, כאשר שמע מהקב"ה את הציווי שיהיה מנהיג בישראל, הוא בגודל ענוותנותו חשב  שזה קנס דוגמת שמש הקהל, וקיבל על עצמו את העונש בהכנעה, כי ידע בנפשו מצבו השפל, וזה שאמר: הנני לכהונה ולמלכות, כלומר מוכן אנכי לאותה בושה ולאותה כלימה. אכן כשראה אח"כ כי השי"ת מצווה לו שילך אל פרעה וכוונת השי"ת היא שיהיה באמת רועה ישראל ומנהיג הדור, פתח ואמר מי אנכי כי אלך. וזהו לימוד גדול למי שניתנה לו גדולה וכבוד, שעליו לחשוב ולהתבונן במצבו אם אין זה עונש ח"ו לשחוק עליו מלמעלה כיון שאין הוא ראוי לאותו איצטלתא. עד כדי כך הייתה גדולת ענוותנותו של משה רבינו.