ראש השנה – תשס"ט

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

רחם נא קהל עדת ישורון
 
עם פעימות דקותיה הראשונות של השנה הבאה עלינו לטובה נתייצב לפני שופט  כל הארץ, כבן נוכח אביו ונישפט על מעשינו בשנה זו. כשהשנה נמוגה באופק ושוקעת בתהום הנשיה, משתלטת עלינו תחושת החמצה, כאב הפרידה מעורר רגשי חרטה, שנה שלימה הלכה אל מחיצות העבר, יכולנו לנצל אותה, אך בזבזנו אותה בלי אחריות ואנו אין לנו אלא להעתיר רחמים מבעל הרחמים ולבקש מלפניו סליחה ומחילה, כפי שהורו לנו חכמינו ז"ל "חרטה על העבר וקבלה על העתיד".
לפלא שבמקום שראש השנה יהיה ליום "סליחה ומחילה", אנו אפילו לא מזכירים ברמז חטאים ועוונות, עד שהרמ"א מביא בהלכות ר"ה שיש מדקדקים שלא לאכול בר"ה אגוזים, כיון שאגוז בגימטריה  "חטא". במקום הסליחה- הציר המרכזי של ראש השנה הוא "מלכויות" – המלכת הקב"ה למלך על העולם: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך... וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה". ואף חותמים בכל תפילה: "מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזיכרון". קדושת היום וענין המלכויות נכללים בפינו בברכה כאחד, כי זהו תוקף קדושתו של יום ראש השנה.
לעומת זה יום הכיפורים הוא אשר נקבע כיום חשבון הנפש כמאמר הכתוב "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו", הרי לכאורה הסדר היה צריך להיות הפוך, תחילה צריך האדם לטהר את עצמו, לשוב בתשובה שלמה ולהמליך את ה' על עצמו, ורק אח"כ בהיותו נקי וטהור יכול הוא להמליך את ה' על העולם כולו. ומדוע הקדימו את ראש השנה ליום  הכיפורים.?
 
אפשר להבין זאת בעיון בדברי חז"ל על כח הרבים לעומת כח היחיד, שנינו בתנא דבי אליהו: "יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלוקי יעקב" היה דוד המלך יודע שעתיד בית המקדש להיות חרב, והקרבנות יהיו בטלים בעוונותיהם של ישראל, והיה דוד מצטער על ישראל במה יהיה כפרה לעוונותיהם? אמר הקב"ה לדוד בשעה שהצרות באות על ישראל בעוונותיהם, עמדו לפני יחד באגודה אחת ויתוודו על עוונותיהם לפני, ויאמרו לפני סדר סליחות ואני אענה אותם, כי בשעה שישראל מתקבצין לפני ועומדין לפני באגודה אחת ואומרים לפני סדר סליחות אני עונה אותם. שנאמר "ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראינו". למדים אנו שעיקר חשיבותה של אמירת הסליחות הינה דווקא בהיותה נאמרת מתוך אחדות לבבות ובאגודה אחת, כאיש אחד בלב אחד, אז, ורק אז, מובטחים אנו כי נהיה נענים!
 
כך גם נאמר בפתח פרשתינו "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם, ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל, מחוטב עציך עד שואב מימך". מובא בזוהר הקדוש  אתם ניצבים היום – היום הוא יום הדין של ראש השנה. משל למה הדבר דומה, לבני אדם הנוסעים באניה ויש בתוכם כל סוגי האנשים, מלכים,שרים, עשירים ופשוטי עם, כל אחד יודע ערך עצמו ואת ערך זולתו, איש איש כפי דרגתו ומעמדו. כל זאת בעת רגיעה, אבל ברגע שקמה רוח סערה, האניה עומדת להשבר וכולם בסכנת נפשות, או אז כולם נעשים שוים, קטן כגדול, ואיש לרעהו יעזורו בלא הבדלי מעמדות, כאחים לצרה אחת. כך גם כאן, בשעה שמתייצבים לדין לפני מלך מלכי המלכים, בשעה זו עלינו לעשות כדי לבטל את כל המחיצות בין קטן לגדול, עד שימחקו כל ההבדלים בין ראשיכם, שבטיכם וזקניכם לבין כל איש ישראל, כדי שכולם יהיו שווים לטובה.
 
וכבר היה רבי צבי הירש מזידטשוב זצוק"ל מפרש את הנאמר בתפילת מוסף של הימים הנוראים "ואתה דורש מעשה כולם", שהנה מדרכו של הדרשן שבדרשתו מקשה ממקום אחד ומיישב ממקום אחר, עד שעולה דרשה נאה ומקובלת כשהכל מיושב ומתורץ כראוי וכיאות, כך ה' יתברך מתנהג עם עם ישראל "ואתה דורש מעשה כולם", נוטל הוא מעשיהם של ישראל ועורכם כמין דרשה עד שמתרצם ומישבם כראוי, ובאם נמצא על מי מעם ישראל איזו קושיה על חטא או עוולה שנמצאה בו, מיד מתרצה ומיישבה הקב"ה על ידי זכות ומעשה טוב שנמצא אצל יהודי אחר, ומה שחיסר זה משלים זה, עד שמכולם יחד נמצאים ישראל זכאים, בבחינת "כולך יפה רעייתי ומום אין בך", שהכוונה שבהיות בני ישראל כלולים כאחד, הרי אין מום בך – לא נמצא בהם שום חסרון.
 
זה גם ביאור הגמרא במסכת ראש השנה דף י"ח "בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון", היינו שהולכין אחד אחד, בזה אחר זה, כאותו עדר שבעליו מונים אותו אחד אחד, ואילו בהמשך אומרת הגמרא "וכולן נסקרין בסקירה אחת" וראוי להתבונן שאם כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון כל אחד בעצמו, לאיזה צורך נסקרין בני ישראל כולם יחד בשנית? אלא שבהיותן עוברין כבני מרון בזה אחר זה ונסקרין כל אחד בפני עצמו הרי שאז ניתן למצוא ביחיד חיסרון, לכך נסקרין שוב כולם יחד בסקירה אחת כדי להקל מעליהם את הדין, שהרי כשעם ישראל שלם "ועמך ישראל כולם צדיקים", לא יימצא בהם שום עוולה.
 
לפיכך אנו פותחים את הימים הנוראים דווקא עם המוטיב של המלכת הקב"ה למלך, כי הרי אין מלך בלא עם, ולשם המלכתו של הקב"ה עלינו להתאחד ולהתלכד כעם בכדי שנוכל להמליך את הקב"ה למלך, רק לאחר שאנו חלק מעם מאוחד ומלוכד באפשרותנו לבקש מהקב"ה סליחה ומחילה.
 
כבר אמר רבי נהוראי "מפני מה  ניתנה קורת רוח לישראל בעשרת הימים מראש השנה ועד יום הכיפורים? כנגד עשרה ניסיונות שנתנסה אברהם אבינו ונמצא שלם בכולם, ובשכר שנצטער מעל אנשי סדום מחמישים ועד עשרה". כנגד עשרה נסיונות ניתנו עשרה ימים ובשכר צערו על אנשי סדום מסוגלים הימים לתשובה, ימים אלו של קורת רוח מבארים לנו כי לא יידח ממנו נידח וכל השפעה טובה- לעולם היא קיימת. צערו של אברהם אבינו בעונש האחרים הם המה עוצמת כוחם של ימי התשובה, אכן אלו ימים של קורת רוח שמבארים כי בכולנו זורח רוח טהרה וכל השקעה שאנו משקיעים בעשיית טובה לזולת ובתפילה על אחרים משמחת היא את החיים והעולם.
 
שורשם של ימי התשובה, הם מאברהם אבינו אב כולנו המאחד ומלכד אותנו לעם, ומתחילים דווקא בהמלכת הקב"ה למלך כאברהם אבינו הממליך הראשון, רק לאחר מכן ניתן לרדת לפרטים ולקש סליחה ומחילה עד שאנו זוכים לה ביום הקדוש יום הכיפורים.
 
נקודה זו מקבלת משנה תוקף עת עומדים אנו בתפילת הימים הנוראים וכולנו תחינה "רחם נא קהל עדת ישורון סלח ומחל עוונם והושיענו אלוקי ישעינו". בשעה זו עת עומדים אנו לדין שמים, איננו באים לבקש על עצמינו כפרט, כולנו נושאים אז תפילה על הכלל, על אחים ואחיות, על אבות ובנים, על הנדכאים והחלכאים מאחינו שנפשם עגומה עליהם וכל כולם יגון ואנחה. באותה שעת אמת, מחלחלת בלבותינו פנימה הרגשת הערבות שחויבנו בה, ערבות ללא מחיצות וסייגים, ערבות ללא הבדלי מעמדות ועשירונים, כשמפי כולם יוצאת הבקשה: רחם נא קהל עדת ישורון, כי רק בזכות זאת  נענים אנו מהקב"ה: סלחתי.
 
לעת פרידה מהשנה נאמר יחד כאיש אחד בלב אחד את התפילה: תכלה שנה וקללותיה ולצדה תפילה: אבינו מלכנו: תחל שנה וברכותיה.