פרשת כי תבוא התשס"ח

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל והמקומות הקדושים

הנחושת והזהב

יהודי בא לפני הרב בעל הפרי תבואה זצ"ל, והביא לו תשורה: זוג של פמוטי נחושת ממורקים עד ברק לכבוד שבת המלכה. הרב הציב את הפמוטים בבית המדרש הצמוד לביתו, כדי שיאירו באור יקרות.

היה שם עשיר אחד, שראה ושם אל לבו. כעבור שבוע הופיע, ובידו שני פמוטי זהב יקרים עד מאוד! כשהוא מצטט את הפסוק בהפטרת כי תבוא, "תחת הנחושת אביא זהב!" . אמר לו הרב: "עד שאתה מצטט מן ההפטרה, בוא ונלמד פסוק מן הפרשה !

בהבאת הביכורים נאמר "ולקח הכהן הטנא מידך", ובמשנה נאמר: כי העשירים היו מביאים ביכוריהם בטסים של כסף וזהב והכהנים החזירום להם, אך העניים הביאו בסלי נצרים והכהנים נטלו את הסלים עם הפירות. ובגמרא (בבא קמא צב, א) קראו על כך את הפתגם: "בתר עניא אזלא עניותא", העניות כרוכה בעקבותיו של העני. שהרי העני מביא את ביכוריו בסל עלוב – וגם הסל נלקח ממנו... ויש להבין: מדוע, באמת? הרי סל הנצרים הקלוע חשוב לעני לא פחות משחשוב טס הכסף לעשיר, ומדוע לא יוחזר לו כמו העשיר?
המשיך הרב ואמר: "הסכת ושמע להסבר על כך. יושבת לה אישה ענייה בביקתה דלה, ולפתע נכנס בעלה בשמחה: מזל טוב! שני עצי זית לנו, והנה הנצו ביכורים! הודו לה' גם זיתים למאכל יהיו, גם מעט שמן למאור ולסיכה וגם לטבול בו את הפת. אשרינו שיכולים אנו להודות לקב"ה בהבאת ביכורים! אבל מיד הופכת השמחה לתוגה: במה יביאו את הביכורים, ואין להם כלי שלם? מיד אומרת האשה : בעלי, אל תדאג! רד לנחל וקטוף שרביטי ערבה, ואני אקלע סל נצרים נאה. כשהיא יושבת וקולעת את הסל פיה מלא שיר ושבחה לבורא עולם. מניח בו הבעל את קומץ הזיתים ומעטר את הסל במעט פירות כאשר תמצא ידו, עולה לציון ברינה ובהתרגשות רבה מגיש את הסל למשרתי השם בבית מקדשו – כמה גדולה השמחה במרום? איזו עת חדווה ושעת רצון? ועל כן הכל מתקבל במאור פנים, הביכורים והסל כאחד.
לעומתו בשכנות יושב עשיר באחוזתו רחבת הידיים, מעיין בתסבוכת חשבונות המשק. לפתע נכנס הסוכן: " העצים מלבלבים, הניבו ביכורים! יש להעלותם לירושלים!". " שוב?!" רוטן העשיר. "הרי רק עכשיו הבאתי מעשר שני ומעשר בהמה! אין לזה סוף...נו, מילא, אם מוכרחים אין מה לעשות. אבל, אתה יודע מה? בפעם הקודמת ראיתי את חברי מתהדר בטס של כסף –האפס הזה, הכלום הזה, חושב שהוא משהו, רוצה לנקר עיניים! אני אעמיד אותו במקום, אראה לכולם מי הוא מי! תברר בחשאי מתי הוא מתכונן לעלות לירושלים, ותכין לי טס של זהב - עם כן גבוה! אם כבר, שיראו כולם!"... וכך, יחדיו, באים להיכל השם העני בקלת הנצרים והעשיר בטס הזהב הנוצץ. נוטל הכהן את הביכורים עם הסל, קודש להשם. נוטל גם את הביכורים של העשיר, מצוה היא, אין ברירה. אבל את הטס הזה הוא מחזיר מקומו לא יכירנו בבית המקדש, ואין לכהן חפץ בו". עם הסבר זה נטל הרב את פמוטי הזהב, והניחם בחיקו של העשיר....   

במוצאי שבת יחלו בני אשכנז באמירת סליחות, בפתח פיוטי הסליחות אנו אומרים: "לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך כדלים וכרשים דפקנו דלתיך" לכאורה אם חסד ומעשים אין בנו, באיזה זכות אנו מבקשים סליחה ומחילה? השיב הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל שהזכות שלנו היא: "כדלים וכרשים דפקנו דלתיך", בזכות שאנו מכירים באפסיותנו שאין לנו משל עצמינו מאומה, ובדלותנו, ובעקבות כך תולים את כל יהבינו ברחמי ה', אנו פונים אל הקב"ה. כמו אותו עני אשר מרגיש באפסיותו התולה כל נפשו ברחמי ה' והקב"ה מקבל לא רק את פרי ביכורים אלא גם את סלו.

"ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" לכאורה הרי ברכה וקללה אדם חש על בשרו, זהו אינו דבר שנתון לראיה? אלא כל מעשה של אדם תלוי הוא בראיה שלו, בהסתכלות ובגישה, אם היא באה ממקור טהור היא נהפכת לברכה, ואם חלילה להיפך, אז היא קללה ח"ו.