פרשת "כי תצא" ה'תשס"ח

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
 
 
דין וחשבון
 
 
פרשת האיסור של-"לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'-גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם, על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים..." (דברים כ"ג, ד-ה ). צריכה ברור! אם אמנם היה המצב שלבני ישראל לא היה לחם ומים ניחא, זה שעמון ומואב עמדו מנגד ולא עשו מאומה להחיות את עם ישראל בעת ההיא, הביאה להם את העונש ורגשי הנקמה. (אפילו שבן נח אינו מצווה על פיקוח נפש, ולגביהם האיסור הוא רק שפיכות דמים של ממש, היינו יכולים לומר מאחר שאין זה עונש גשמי אלא עונש רוחני אומרת התורה כי למצב רוחני של הצטרפות לעם היהודי אין אנשים כאלה מוכשרים אפילו אחר שנתגיירו). אך אנו יודעים שעם ישראל במדבר לא היה רעב ללחם ולא צמא למים. לחם אבירים אכלו מן השמים,ומים שתו מבארה של מרים, ולא חסר לעם ישראל שום דבר שיהיו זקוקים לעמון ומואב, וא"כ מדוע נענשו בעונש כה חמור?
 
גם אם נאמר שכוונת התורה האומרת "על דבר אשר לא קידמו אתכם" היא על חוסר קבלת פנים של כבוד, אין הדבר מובן. באם חסרה לאדם מעלה של הכנסת אורחים צריך להיענש כל כך על זה? ועוד בעונש רוחני נצחי, לא לזמן מוגבל כמו שנענשו מיצרי ואדומי עד דור שלישי, אלא לנצח נצחים, גם דור עשירי לא יבוא בקהל ה', והכל בגלל דבר שלא נצטוו עליו כלל ואינם מחויבים בו?
 
תשובה על שאלה זו מבאר הגה"צ רבי אברהם גרודז'נסקי זצ"ל על פי דבריו של רבנו ניסים גאון, האומר "כל המצוות שהן תלויות בסברא ובאומדנא דליבא כבר הכל מתחייבים בם מן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ עליו ועל זרעו אחריו לדורי דורות, והמצוות שהן נודעות מדרך שמועה ודברי נביאים לא חשך אלוקים מלחייב לקדמונים מה שהיה ראוי בעיני חכמתו לחייבם" (הקדמה לפירוש לש"ס). דהיינו שכל דבר ששכל האדם מחייב אותו, מצווה לקיים את הדבר ולהיזהר מעבור עליו גם בלי ציווי של מקום.
 
מדבריו אנו לומדים אמנם צוו בני נח בשבע מצוות,אבל במצוות השכליות הם מחויבים בהם בלי הגדרת מספר, ודין אחד לשני חלקי המצוות. העובר על דבר שהשכל מחייב אותו נענש עליו כעובר על דבר שנצטווה עליו, מפני שגם זה הוא ציווי ה'. הם הרי ראו את עם ישראל הולך שלא כדרך העולם. יצאו ממצרים מקום שאין עבד יכול לברוח משם, הים נעשה ליבשה לפניהם, תורה ניתנה להם מן השמים, קרוב לארבעים שנה יושבים הם במדבר ואין חסר להם דבר, ענני כבוד מוצעים תחתיהם, דברים שאי אפשר למלכים היותר גדולים להשיג בישוב השיגו הם במדבר, האם אינכם רואים בחוש – לא בשכל – כי השם הולך לפניהם, הוא מוליכם והוא מביאם? ואעפ"כ לא נהגתם בהם כבוד ופרנסתם אותם! על כך מגיע לכם עונש.
 
המגיד מדובנא העיר פעם שעל כל פסוק שיצביעו לפניו יש ביכולתו להקשות ולתרץ בדרך משל, המסובים פתחו והצביעו על פסוק זה של עמון ומואב, והמגיד פתח להקשות במשל: גביר אחד שידך את ביתו לחתן ממקום רחוק, וקבעו כי עקב ריחוק המקום יערכו התנאים באכסניה באמצע הדרך. אבי הכלה הקדים לצאת לקבל פני המחותנים, והאם אמורה הייתה לבוא לאחר מכן עם שאר בני הבית והמטעמים שהכינה. והנה בשעה שמקבל אבי הכלה את מחותנו, בא אחד מבניו בריצה וקורא אבוי, אבא! בדרכנו לאכסניה נתהפכה העגלה על כל אשר בה, הדגים והבשר וכל אשר הכינה אמא נפלו על הריצפה, ונוסף לכך אמא נהרגה. בעיניו של הבן הטיפש עיקרו של האסון היה הנזק על מותה האמא כאילו בדרך אגב.
 
שואל המגיד מדובנא, פסוק זה המדבר על התנהגותם של בני עמון ומואב פותח בכך ש"לא קידמו אתכם בלחם ובמים", ורק בסוף מסיים "ו אשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהריים לקללך" שיעביר אתכם בקללותיו מן העולם. כאילו שעיקר חטאם שלא קידמו את ישראל בלחם ובמים אינו ורק בדרך אגב – טפל רצו לעשות בישראל כליה וזהו תימה, הייתכן?
 
תירץ זאת המגיד גם בדרך משל, על חוכר יהודי שביקש מראש הישיבה חתן בן תורה לביתו, והתחייב לשמור עליו ולספק לו צרכיו כל ימיו. לאחר שקיבל חתן כזה החל לאחר החתונה להאכילו פת קיבר שבקושי הצליח החתן לנגוס בפרוסה, כך שכמעט הפסיק לאכול וכוחותיו היו כלים והולכים. כאשר חותנו הבחין בזה צעק עליו מדוע אינו אוכל, ושכר שומרים בשני זהובים שיעמדו על גבו ויכפוהו לאכול.
 
לילה אחד חמק החתן, חזר לראש ישיבתו וסיפר לו את אשר קרהו. המחותן נקרא למחרת לראש הישיבה וטען כי אין ידו משגת להאכיל את חתנו אלא כדי לחם קשה. השיב לו ראש הישיבה "מחוצף שכמותך! לשכור שני גויים שיעמדו יום יום ויכפוהו לאכול ידך משגת, אבל לספק מעט מזון הגון יותר קצרה ידך!
 
הוא שאומר הפסוק, שמא בבוא היום יבקשו עמון ומואב לטעון כי לא קידמו את ישראל בלחם ומים מפני שדחוקים בפרנסתם בעת ההיא ובקושי כלכלו את עצמם, ועל כן עם כל טוב ליבם לא יכלו לעזור לאחרים. בא המעשה הנוסף שעשו והעיד על זדון ליבם כנאמר: "ואשר שכר עליך את בלעם לקלליך", כל הון שבעולם מוכנים היו לתת לו ובלבד שיקלל את ישראל, אך למעט מים ולחם קצרה ידכם! המעשה הנפשע של הזמנת בלעם מעיד על עומק הרשעות שבחוסר ההקדמה במעט לחם ומים.
 
על פי זה ניתן להבין את העונש הכבד, אמנם על כך שלא קיבלו אתכם בסבר פנים יפות לא מגיע עונש כזה רוחני ונצחי, אך שכירת בלעם הרשע היא שמלמדת על רשעותם וכפיות טובתם, הרי אבי אביהם של אומות אלו נעזר ע"י אברהם אבינו מתוך מסירות מופלאה כל-כך, והיה אסור להם להתנהג בצורה כזו כלפי זרעו של אברהם. אם הם אעפ"כ נהגו בקשיחות מופגנת כזו ודאי היא נובעת מרשעות פנימית, ולכן אינן יכולים להשתלב בצאצאי העם היהודי.
 
האמת שאין צורך להרחיק נדוד בשביל להאזין למשליו הנפלאים של המגיד מדובנא,  דומה שהרבה משלים קולעים כעין אלו ניתן לפגוש בכל פרשת דרכים, רבים האנשים שכאשר באים להתרימם לעניין של צדקה משיבים בנימה בוכיינית על מצבם הקשה, וכמעט ניתן היה להאמין לדבריהם אלמלא ניתן לפוגשם במצבים אחרים, שם מוכנים לבזבז כל הון שבעולם על דברי הבל.
 
שכך פירש הבעש"ט הקדוש את דברי המשנה באבות "ואתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, שלכאורה גם הלשון היה צריך להיות להפך, קודם חשבון ואח"כ בא הדין, אולם המשנה מלמדת אותנו שדינו של האדם נגזר מהחשבון, באשר מעשיו הם המפלילים אותו ללא תקנה.