פרשת "שופטים" ה'תשס"ח

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

"צדק צדק תרדוף"

"צדק צדק תרדוף למען תחיה  וירשת את הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך", התורה קוראת לנו, בפרשה זו לחיות חיי צדק. דרשנים ומפרשים רבים עסקו בכפל הלשון של הכתוב: "צדק צדק תרדוף", ומה חבוי במסר הכפול הזה זה המעמיק את רצון התורה ואת דרישותיה מאיתנו. ידועה אמרתו של רבי בונים מפשיסחא האומר שגם את הצדק צריך לרדוף בצדק ולא בשקר. מה פירוש הדבר? איך רודפים את הצדק בצדק?

צדק לבד אינו מספיק, כי בענייני בני אדם יש הרבה מיני צדק, כשם שיש הרבה מיני אמת, וכשם שיש אמת של שקר, כך יש צדק של שקר וחסד של חטאת. לכל משטר יש צדק משלו. ולכן אומר הכתוב "צדק צדק תרדוף", היינו צדק של צדק. שגם התכלית וגם האמצעי ממקור הצדק יהיו. ולא יאמר האדם המטרה מקדשת את האמצעים ואשתמש גם בדרכים פסולות.

אדם שעושה מעשה, לא חשוב אם טוב המעשה או שאינו ראוי, בדרך כלל מצדיק את התנהגותו, תמיד הוא צודק. הוא מנפיק בעזרת מוחו הפורה תירוצים והצטדקויות. ההיגיון הוא הממציא הגדול ביותר ביקום המספק את מיטב ההסברים, למה כעסתי במקרה הזה? מדוע עקפתי במכוניתי עד כדי סכנת תאונה במקרה ההוא? מדוע אני מדבר סרה בפלוני או רודף אותו עד חרמה משום... משום... משום, הוי כמה פעמים יש לנו "מורה היתר" כשההלכה לכאורה "עוזרת" לנו. נבדוק נא כל אחד את לבו, מעשיו ודיבוריו, או אז נבחין היטב שרוב מעשנו אשר אינם ראויים זוכים לגיבוי מצידנו, מוצדקים בצורה זו או אחרת- כמיטב הכישרון ההסברתי של הגיוננו. מציאות זו היא כה נפוצה עד שהפסיכולוגים העניקו לה שם כוללני בשם "רציונליזציה", ובעברית: "שיכלון". המשפט: "אני שלם עם עצמי", הוא משפט נפוץ ונדוש בפי רבים מעושי עוולה, המשוכנעים באמת ובתמים שהם פעלו כשורה.

וכאן, בנקודה זו, מזהירה אותנו התורה ברוח דבריו של רבי בונים מפשיסחא, את ה"צדק" שלך תרדוף בבקשה ממך בצדק. חתור אל תוך מעשיך והצטדקויותיך ותבדוק אותן אם הן אכן תואמות את הצדק המוחלט- הוא צדק התורה.

רבי יהודה הנשיא מעניק לנו "כלי עבודה" המאפשרים לנו לבדוק את כל מעשנו לאור האמת. וכה הם דבריו במשנה הראשונה של פרק ב' במסכת אבות: "איזוהי היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם".

המעשה הספונטאני שלנו, הבא כתשובה לגירוי כלשהו, לדוגמא זעם ומלים לא ראויות, אין בו תפארת לעושיה, הטחנו בנהג הפרוע העוקף מלים שבדרך כלל אינן עולות על דל שפתותינו. אנו לא מרגישים איתן נוח ברגע הראשון, בחלוף מעט הכעס. אולם לאחר מעשה אנו מצדיקים את התנהגותנו בתירוצים שונים הוא כמעט דרס אותי, לא שלטתי על עצמי באותו רגע, ראית איך הוא נסע?! וכו' ההסברים הללו בדרך כלל מניחים את דעתנו ומשתיקים את המצפון שלנו, ואנו "שלמים עם עצמנו".

אולם זה בדיוק המבחן, אומר לנו רבי יהודה הנשיא: כל מעשה שאתה חייב לאחר מכן להצדיק אותו באמצעות תירוצים שונים, אפילו מאוד הגיוניים אך במושכל ראשון לא היה מעשה ראוי, הוא מעשה שאינו תפארת לעושיה. לעומת זאת, אם אתה חש בטוב מן הרגע הראשון במעשה אשר עשית והוא מביא לך תפארת פנימית בלי צורך לחפש לו הצדקה לאחר מעשה, סימן הוא שהמעשה הוא תפארת לעושיה. זהו המבחן הקבוע בלב כל אדם לבדוק אישית על פי התורה.

אבל, קיימת אפשרות לעתים ש"השכלון" מערפל אותנו ביותר ואינו מאפשר לנו בדיקה אובייקטיבית של המעשה אשר עשינו, או אז קיימת אפשרות לבדיקה ובחינה נוספת. והיא: "תפארת לו מן האדם". הבה נבדוק מה תגובת בני האדם הסובבים אותנו למעשה שעשינו: אם שלילית. לא נתייצב מול מבקרנו ובפינו תירוצים מתירוצים שונים כדי להצדיק את עצמנו. אלא נדע שתגובתנו היא כלי מדידה המסייע לנו לדעת אם פעלנו נכון או שעלינו לשפר את הביצועים שלנו. כך, באמצעות שני אלו, נוכל לרדוף אחר הצדק שלנו באמצעות הצדק האלוקי. ואם כך נפעל, מבטיחה לנו התורה "למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך"