שלח לך ה'תשס"ח

ארבעים שנה לאחר שילוח המרגלים בידי משה רבינו, אשר חטאו בהוציאם דיבת הארץ, שוב נשלחים שני מרגלים ע"י יהושע, ושם נאמר: (יהושע י') וישלח יהושע בן נון..... שנים אנשים מרגלים חרש. חז"ל (במדבר רבה ט"ז, א') דרשו את "חרש"  כאילו נאמר "חרס" "בשין שמאלית", והסבירו שיהושע הורה הם לעשות את עצמם כמוכרי כלי חרס כדי להסוות את מטרת שהייתם בארץ כנען, ובכך לא יסכנו את עצמם ואת שליחותם.
 
ה"חידושי הרי"ם" הסביר שזו אינה רק דרך טכנית להסוות שליחותם אלא יש כאן מסר של יהושע לקו המנחה לפעילותם. ששנינו בהלכות טומאה וטהרה שלכלי חרס ישנם הלכות ייחודיות . בעוד שכל הכלים מקבלים טומאה מגבם, דהיינו גם מצידם החיצוני , כלי חרס אינם מקבלים טומאה אלא מתוכם , דהיינו מתוך בית קיבולם.
 
הלכה זו מטעים החידושי הרי"ם לדבריו של יהושע בן נון, באומרו שכיון שהחומר שממנו נוצר כלי החרס אין לו ערך כלשהו , וכל ערכו של הכלי נובע מיכולת השימוש בו, דהיינו מן העובדה שיש לו בית קיבול, לפיכך אם נגעה טומאה בצידו החיצוני של כלי החרס , כאילו היא עדיין לא נגעה  בו, שהרי המגע היה רק עם החומר הגולמי שלו, שכאמור אין לו שום שווי. רק אם הטומאה היתה בתוך הכלי בחלק השימושי שבו מקבל הכלי טומאה. ולזה כיוון יהושע כלפי המרגלים לאחר הנסיון המר של המרגלים במדבר, כי יתרחקו מכל צורה של גישה חיצונית כמו כלי חרס, כך שכל גישתם תהיה מעמיקה יותר ופנימית. ואכן מרגליו של יהושע הבינו היטב את הלקח , ובכח זה הם עשו וגם הצליחו.
 
חטאם של המרגלים ששלח משה רבינו היה בכך שלא הצטיידו במבט עמוק ופנימי אלא חיצוני ושטחי, לעומת יהושע וכלב שנחונו במבט פנימי נוקב זה, והכריזו מיד כי גבהות קומתם וגבורתם של עמי כנען אינה מרשימה אותם כלל, ואם רק "חפץ בנו ה' והביא אותנו אח הארץ" ומה לנו לחשב חישובים שאינם שיכים לנו.
 
הביטוי שהיה בפי יהושע וכלב "אל תיראו את עם הארץ, כי לחמנו הם" מתפרש בפי רש"י במובן שנאכלם כלחם לאמור, ברצות ה' כל גבורתם ושיעור קומתם הענקי של עמי כנען לא יעמוד להם, ועם ישראל יגברו עליהם בקלות רבה, כמי שאוכל פרוסת לחם לשבעה.
 
הרבי מקוצק זי"ע פירש שכוונת יהושע וכלב היתה על "לחמנו" הם, להשוות את עמי כנען ללחם המיוחד שאותו אכלו ישראל במדבר. שהרי המן שנזונו ישראל כל ימי נדודיהם במדבר היו סגולות נפלאות, לא זו בלבד שהוא השביע כל אחד לפי כושר עיכולו, אלא שגם ניתן היה לטעום בו את כל סוגי המעדנים . אולם היתה כמו עוד תכונה ייחודית עליו נאמר (שמות ט"ז כ"א) "וחם השמש ונמס".
 
לזה כוונו יהושע וכלב, שכמו המן שלמרות שהיה בו כדי שביעה, מכל מקום עם שינוי התנאים הוא נמוג ונעלם, כך גם הענקים שבארץ כנען, אמנם הם נראו גדולים ומאיימים, אולם ברגע מסוים מכל פרשת תוקפם וגבורתם לא יישאר מהם ולא כלום. ברצות ה' לא זו בלבד שנוכל להם, אלא שיתברר שכל מה שנראה היה כגבורה שאינה בת כיבוש, יתאדה ויחלוף מן העולם.
 
כך בעת שהיו ישראל רדופים מאימת מצרים שדלקו אחריהם. העוצמה של מצרים בעת ההיא אינה ניתנת לתיאור. ולא בכדי, כשראו ישראל את מצרים רודפים אחריהם הם נתייראו וזעקו לבורא, אולם כעבור שעות ספורות התברר שכל עוצמתם של מצריים התפוגגה לחלוטין, ברגע מסוים: "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים", מצרים נמשלו למין בלון נפוח מנופח בעל נפח עצום, שבהתאם לממדיו הענקיים נדמה היה שלא ניתן להתגבר עליו והנה בבת אחת התברר שלא נותר ממנו ולא כלום, סיכה אחת שננעצה בו הוכיחה שמלכתחילה לא הייתה זו אלא כמין אחיזת עיניים וכל הפחד היה מיותר לחלוטין. כשבוחנים את מקור הרשע מבינים שבפנימיותו אין בו מאומה ומתאדה בשמש ומסתלק ברוח.
 
פרשת המרגלים מלמדת אותנו לא להיות שטחיים וחיצוניים, אלא להביט רחוק יותר, אל המהות האמיתית, אל עומקה ופנימיותה של הדרך אשר נלך בה והמעשה אשר נעשה, אזי גם אם עמי הארץ מפחדים נוכל להם כמו המן במדבר.