פרשת נשא ה'תשס"ח

פרשת נשא

בס"ד 

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים 

"יחודיות היחיד"
מקרבן הנשיאים, אנו למדים כי כל שבט באשר הוא יש לו ייחודיות ותפקיד משלו, אשר כולם יחדיו מהווים את שנים עשר שבטי ישראל.

 אחרי שפירטה התורה את קרבנו של "נחשון בן עמינדב- למטה יהודה" שהביא את קרבנו לחנוכת המשכן. חוזרת התורה על כך מילה במילה עוד אחת עשרה פעמים, כמנין הנשיאים הנוספים אשר הקריבו את קרבנם. שתים עשרה פעמים שבהן כתבה תורה את כל רשימת נדבתם של הנשיאים, כל אחד בנפרד, כשכולם תרומה זהה! ואחר כך בנוסף הסיכום- זאת חנוכת המזבח: קערות כסף שתים עשרה, מזרקי כסף שנים עשר, כפות זהב שתים עשרה. לשם מה? הרי יכלה תורה לחסוך חמש מאות שמונים ושלוש מילים? אלפיים מאתיים שישים ושש אותיות? מדוע א"כ חזרה על פרשה זו י"ב פעמים? רבי עקיבא דרש מקוצו של יוד תילי תילים של הלכות, וכאן אנו חוזרים על פרשה אחת כ"כ הרבה פעמים בלי משמעות הלכתית אחת?

המדרש רבה משיב על כך ואומר: אף על פי שקרבן שווה הקריבו, לדברים גדולים נתכוונו. כלומר, לא היתה זו הקרבה כמצוות אנשים מלומדה, אלא כל אחד ייצג עבודה רוחנית אחרת ויחודית, שונה וממוקדת בהתאם לקהל השבט שלו. כל אחד מהנשיאים ייחד את מחשבותיו וכוונותיו לפני ה' יתברך, את תפילותיו על ייעודו של השבט אותו הוא מייצג לכל הדורות, בשונה מחבירו. לכן התורה חזרה על פרשה זו י"ב פעמים, כי בפועל לכל קרבן היתה משמעות אחרת.

בפרשת "במדבר" מצווים בני ישראל על צורת הליכתם וחנייתם "איש על דגלו באותות יחנו בני ישראל", רש"י מבאר שלכל שבט ניתן סמל משלו ודגל משלו שייחדו אותו משאר השבטים.

אימרה  נפלאה נאמרה בשמו של  הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל, הוא היה מדייק שהציווי לפקוד את השבטים איש על מחנהו ואיש על דגלו נאמר למשה רק אחרי שהוקם המשכן והחל לתפקד, כשנה אחרי יציאת מצרים ושאל מדוע לא נאמר ציווי זה קודם לכן? השיב הרב, שההתבטאות השבטית של כל אחד מהשבטים עלולה היתה להיות גורם מפלג בעם, דבר שהוא לכל הדיעות בלתי רצוי. אך לאחר שהמשכן הוקם והוצב במרכז המחנה, כאשר במרכזו הארון והלוחות, אזי היה מקום להעניק ביטוי ייחודי לכל שבט ושבט מבלי לחשוש שבכך ייגרם פילוג כלשהו, ועל כן נאמרה פרשה זו לאחר הקמת המשכן.

העוצמה של היחודיות דווקא כשהיא באה בתוך האחדות הפנימית, דווקא מתוך קיומן של אותן מצוות ושמירה על אותם גדרים נפלאים ניתן להצמיח ולזהות בכל יהודי את יחודיותו. הנשיאים לימדונו כי דווקא בתוך השוויון כשכולם נותנים את אותה תרומה למשכן ה' ניתן לבדל את הדרך כל אחד בכוונות ובתפקיד הנדרש .

כך גם היה במנין בני ישראל, אותו מפקד ייחודי שנערך עם צאתם של עם ישראל למדבר, באותה שעה ציווה ה' את משה רבינו למנות את בניו מפני החיבה, ואיך ציווה לפקוד את ישראל? "במספר שמות לגולגלותם", וכך מבאר לנו הרמב"ן: אמר לו הקב"ה למשה למנות את עם ישראל בכבוד ובגדולה, למנות כל אחד ואחד, לא תהיה אומר לראש המשפחה: "כמה יש במשפחתך?" או כמה ילדים יש לך?" אלא כל אחד ואחד יעבור לפניך במספר שמות בשמו הפרטי, כי לכל יחיד בעם ישראל תפקיד משלו אותו נושא הוא על שכמו למן הרגע שבחר בו הבורא שייברא בעולמו. אנחנו צריכים לדעת ולהוקיר כל נפש מישראל ביחודיותה, לראות בה הופעה חד פעמית של נפש יקרה כזו בעולם הזה מאז בריאת העולם ועד ימינו, ובראיה הזו ובחשיבה הזו נזכה לגדל את ילדינו לתורה ולמעשים טובים.