פרשת "במדבר" ה'תשס"ח

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

"וידבר ה' אל משה.. שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגולגלותם". בשעה שבא הקב"ה להשרות שכינתו הוא מצווה את משה רבינו לפקוד את בני ישראל, וחכמינו ז"ל קראו על שום מצווה זו לספר במדבר "חומש הפקודים " , וודאי שכוונתם לומר בזה שאין זו מצווה נוספת בשלשלת המצוות שצוו בני ישראל ביציאתם ממצרים, אלא יש למנין בני ישראל משמעות עמוקה יותר, הקושרת גם את פרשה זו – הנקראת תמיד לפני חג השבועות – למתן תורה, שאם לא כן, לא היה נקרא ספר שלם על שם מצווה זו.

יש להבין, לשם מה ציווה הקב"ה למנות את בני ישראל, וכי חלילה לומר שהקב"ה לא יודע מנינן, הרי גלוי וידוע לפניו מנין כל ישראל, מניינו של כל שבט, ומניינה של כל משפחה, ויותר מכך אמרו חכמינו שאין הברכה שרויה אלא על בדבר הסמוי מן העין וא"כ לשם מה מניין זה של בני ישראל?

זאת ועוד, כאשר משה רבינו מצווה לספור את בני לוי נאמר בחז"ל: "אמר משה לפני הקב"ה היאך אני נכנס לתוך אהליהם לדעת מנין יונקיהם? אמר לו הקב"ה: עשה אתה שלך ואני אעשה שלי, הלך משה ועמד על פתח האהל והשכינה מקדמת לפניו, ובת קול יוצאת מן האהל ואומרת: כך וכך תינוקות יש באהל זה, לכך נאמר על פי ה'. " הרי שלא רק שודאי היה ידוע להקב"ה מנינן אלא שבפועל משה רבינו נעזר ע"י הקב"ה, א"כ קשה שבעתיים מדוע הוזקק משה לספור את ישראל?

רש"י בתחילת הפרשה מנסה להשיב על כך ואומר: "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה".  כלומר: שהמנין נעשה מתוך רצון להראות את חיבת בני ישראל. אך עדיין יש להקשות, וכי רק בדרך מניין יכל להראות הקב"ה את חיבתו לישראל, וכי אין דרך אחרת לבטא את חיבתו? ובכלל, מה צורך להראות את חיבת הקב"ה לישראל בדור כזה ההולך במדבר בארץ ציה וצלמוות, בתוך ענני כבוד, ואוכל לחם מן השמיים, הרי החיבה של הקב"ה זועקת מאליה, ואין כל צורך להראות מעבר לכך?

[החידושי הרי"ם היה אומר שלפיכך צוותה התורה לספור את ישראל, שהרי בהלכות ביטול ברוב קובעת ההלכה כי "דבר שבמנין אינו בטל", כלומר, שאם הדבר שנפל לתוך הרטוב הוא מסוג כזה שבו ישנה התייחסות לכל יחידה שמונים אותה בפני עצמה, משמע שהוא דבר חשוב, ולכן אף פעם אינו בטל, אפילו אם הוא מתערב ברוב של אחרים, היחס לכל יחידה בפני עצמה מקנה לה חשיבות כזו, שאף אם היא מצויה בין רבים אחרים, מכל מקום, חשיבותה נותרת בעינה, והיא אינה בטילה. ולדברי ה"חידושי הרי"ם" זהו הטעם שהתורה צוותה למנות את ישראל כדי להצביע על חשיבותם המרובה בעיני הקב"ה למרות רוב הגויים, כך שהכבשה האחת חשובה אפילו שהיא בין שבעים זאבים.]

נראה  לבאר זאת בדרך נוספת על פי דברי המדרש בילקוט שמעוני, המטיל אור במשמעות העמוקה של מנין בני ישראל, וכך נאמר: "שעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו אומות העולם בהן מה ראו להתקרב יותר מן האומות? סתם פיהם הקב"ה, אמר להן: הביאו ספרי יוחסין שלכם, שנאמר "הבו לה' משפחות עמים", כשם שבני מביאין". ודברי המדרש תמוהים, איזו תשובה יש בכך שאין להם ספר יוחסין, וכי אדם שאינו מיוחס לא יכול לעסוק בתורה?

י"ל שהמדרש בדבריו מבליט הבדל מהותי בין בני ישראל לאומות העולם. באומות העולם, כל דור חושב את עצמו פיקח ומוצלח יותר, מתקדם ומוכשר יותר מקודמו ואילו אצל עם ישראל הדבר הפוך, הבנים מכבדים את האבות ונותנים להם עדיפות על דור הבנים.

כאשר רוצים שתורת ישראל לא תמוש עד עולם ותשאר לנצח נצחים, יש לתיתה רק לאומה המכבדת את המורשת והמסורת, הנוהגת במצוות כיבוד אב ואם לא רק במושג הביולוגי אלא גם במושג הרוחני, מבחינת "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אימך". רק אומה כזו יכולה לקבל את התורה ולהורישה לדורות עולם, אולם אומות עולם שאינם מכבדים את מורשת אבותיהם, שאין להם ספר יוחסין, אדרבה, הם מתביישים בדורות עברו, הם לא היו יכולים לשמור את התורה ולהורישה לדורות הבאים, וזו תשובתו של הקב"ה לאומות העולם. מדוע בני ישראל ראויים לקבל את התורה יותר מהם?

 זו אולי גם משמעות העמוקה של מפקד בני ישראל, "למשפחותיהם לבית אבותם",  להראות שלא ככל העמים בית ישראל, עם ישראל מכבד את מורשת בית אבותיו, מתייחס לאבותיו ומנסה ללמוד מדרכיו, אצלינו זה אינו יוחסין גרידא אלא ספר יוחסין – זה ספר תולדות אדם, אנו מכבדים את המורשת והייחוס ועושים אותן לספר, ולכן הקב"ה בחיבתו לישראל צווה את משה רבינו לפקוד את בני ישראל ובכך להשיב לאומות העולם על טענתן מדוע לא נתנו להם את התורה.

"תורה ציווה לנו משה מורשה קיהלת יעקב" (דברים ל"ג). דרשו בגמ' "אל תקרי מורשה אלא מאורשה" (סוכות נז, סנהדרין נט). שני מושגים סותרים הם, אולם כלשונם של חז"ל שני הדברים נכונים ומשלימים זה את זה. מחד גיסא, התורה מורשה – היא ירושה אותה מקבל כל אדם באופן טבעי מהדור שקדם לו בלא להתאמץ עליה כדי לקבלה, ומאדיך גיסא, מאורשה – צריך האדם להתאמץ ולחפש אחריה כדי לקדש ולארש אותה לו.

שילוב של שני רוחות אלו נמצא בקשר של העם היהודי לתורתינו הקדושה, המהות הפנימית של כל יהודי היא לעשות את רצונו של הקב"ה, וזאת קיבלנו בירושה מאבותינו אשר עבדו את הקב"ה בכל ליבם ונפשם, אולם כוחות חיצוניים ותענוגות החיים מנסים למנוע, מנסים לגבור על הכוחות הפנימיים, ולשם כך צריך עמל עצמי, אי אפשר לסמוך רק על היחוס, צריך להתאמץ ולהתייגע מבחינת "מאורסה", ואז הופכת התורה להיות ירושה "מורשה".

*****

היום שאחרי ראש חודש סיוון, ב' סיון, נקרא בשם "יום המיוחס". לכאורה, מאחר וביום זה לא אירע שום דבר, מדוע, אם כן, זכה יום זה לתואר "מיוחס"?

הבהיר האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין זצ"ל, משל למה הדבר דומה? מלך הזמין אליו ארבעה מטובי הציירים, ומסר להם תפקיד רם ונישא – לצייר את קירות ארמונו, האומנים חילקו את העבודה ביניהם, שכל אחד יצייר קיר אחד בכל חדר, הם עשו את המלאכה כמיטב כשרונם, חוץ מאחד מהם שלא עשה מאומה, הוא רק ישב, חישב חשבונות ומדד מדידות, לא הבינו חבריו פשר הדבר. עם תום העבודה, בא זה והביא מראות מלוטשות יקרות, וחיפה בהם את הקיר הרביעי, והשתקפו בו כל הציורים של שאר הקירות בהתמזגות נפלאה ואמנם, הקיר הזה היה היפה ביותר.

כך הוא הדבר: דוקא משום שאין היום הזה מיוחס לעצמו בשום חשיבות מיוחדת, וכל יחוסו הוא שיום שלפניו הוא ראש חודש, והימים שלאחריו המה שלושת ימי הגבלה – משום כך מגיע לו להיקרא מיוחס! מי שאינו רואה בעצמו סגולות מיוחדות רק במה שלפניו ולאחריו, זה עצמו הוא יוחסו! "יום המיוחס" מרכז, משקף ואוגר בתוכו את כל הסגולות שלפניו ושלאחריו. יש בו ירושה המשולבת בעבודה עצמית, בניית מראה המשקפת את הדורות שעברו, את המסורת והשורשים.