פרשת תזריע ה'תשס"ח

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ

רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

פרשת תזריע
כח הנתינה
 

פרשת תזריע עוסקת בשני נושאים שנראים שאינם קשורים האחד לשני אולי אף סותרים האחד את השני.

הפרשה פותחת בדינים הקשורים לשמחה ואושר, "אשה כי תזריע וילדה זכר – ואם נקבה תלד", אין שמחה גדולה מזו כאשר הורים זוכים בעזהי"ת להביא ילד נוסף לעולם. והנה מיד בצמוד לפרשה זו אנו קוראים על פרשת נגע הצרעת הבא בעקבות מעשה של לשון הרע. פצע בגוף ובנפש, התנתקות חברתית ופגיעה עמוקה ברוחו של האדם, פרשה שהיא ההפך של שמחה, יש להבין איזה קשר יש בין פרשיות אלה?  כתיבתן האחת בסמוך לחברתה ודאי שבאה ללמדנו על קשר ומשמעות משותפת שיש להן.

על משמעות הבאת ילד לעולם ותרומתו לנפש האדם אנו מוצאים בשתי נשים גדולות וצדיקות, אשר היו עקרות ונפקדו לאחר תקופה ארוכה בראש השנה, הראשונה רחל אמנו, בשעה שלא זכתה לפרי בטן באה ליעקב ואמרה: "הבה לי בנים, ואם אין – מתה אנכי" מילים קשות מאד, שהתורה אשר כתבה אותן רצתה שנבין ונעמיק במשמעותן, הרי רחל זכתה להיות אשתו של בחיר האבות ואף עיקר בית יעקב, אין לשער ולהעריך את גודל הזכות, אך בעבורה כל זמן שאין לה בנים אין משמעות לחייה, "ואם אין – מתה אנכי" מדוע?

גם חנה אם שמואל אשר נפקדה בראש השנה יחד עם רחל, ה' סגר את רחמה וחנה בוכה ומתחננת להיפקד.  נאמר: "ויאמר לה אלקנה אשה, למה תבכי ולמה לא תאכלי ולמה ירע לבבך הלא אנוכי טוב לך מעשרה בנים". אלקנה מנסה להרגיע את חנה בכך שהוא טוען כי אהבתו אליה טובה יותר מעשרה בנים של פנינה, אולם את חנה הדבר אינו מרגיע ואינו מספק. "והיא מרת נפש ותתפלל אל ה' ובכה תבכה" מדוע?

חנה מגלה זאת בתוך נדרה כמו שנאמר: "ותידור נדר ותאמר ה' צבקות אם ראה תראה בעני אמתך וזכרתני ולא תשכח את אמתך ונתת לאמתך זרע אנשים ונתתיו לה' כל ימי חייו", הנתינה היא משמעות החיים ואין ביטוי וכלי טוב יותר לבטא זאת מאשר ילדים, חנה מבטיחה לקב"ה כי אם יזכה אותה ביכולת הנתינה היא תשתמש בו בנתינה לה' על ידי הקדשתו של שמואל הנביא לה'.

זו הייתה כוונתה של רחל אימנו באומרה?: "ואם אין – מתה אנכי" בלשון הווה, כי חוסר הנתינה הם הגורמים למוות כביכול, לא בעתיד, לאחר זיבולא בתרייתא, אלא כאן ועכשיו העקרות היא העדר משמעות של חיות, כי החיים האמיתיים על פי התורה היא הנתינה, כמו שהקב"ה ברא בעולמו אילנות טובות ופרות טובים ליהנות בהם בני אדם, גם אנו תפקידינו לתת, להעניק ולהשפיע וליהנות בהם בני אדם. זאת תורת היולדת – תורת הנתינה.

גם המצורע אשר נימנה על ארבעה סוגי אנשים כמו העני, הערירי, והסומא, אשר כבר כאן בעולם הזה, אפילו עדיין ינשמו בו ויאכלו בו. הם נחשבים למת על פי התורה. המכנה המשותף של כל ארבעת בעלי ייסורים אלו אשר נחשבים למתים היא העדר הנתינה שהיא משמעות החיים בעולם היהדות.

ערירי שאין לו ילד –  למי יתן? העני שאין לו כסף – מה יתן?  העיוור שאינו רואה למי חסר –   איך יתן? והמצורע אשר בדד יושב, אף הוא אין לו למי לתת..

ארבעת סוגי האנשים הללו לוקים ביכולת הנתינה אשר היא מחייה את נפש ונותנת לו משמעות החיים. אולם בעוד שהמצורע מצבו אינו בלתי הפיך, רק שבעוד הוא מחוץ למחנה ורק באותה תקופת בדידותו הוא מוגדר כמת. אך לאחר מכן הוא יכול שוב לתקן ולהשפיע, לסייע ולתת ובעקבות כך לחיות. כך כל אחד יכול לבקש מהקב"ה לאפשר לממש את התכונה שנטבעה בחיים בעולם הזה של לתת.

המצורע בעבור שהטיל דופי ודיבר רעה על הסובב, יענש ויראה עד כמה רע הוא להימצא  לבדו, אזי יכיר בערך החיים המשותפים בחברת עם ישראל.

זאת תורת המצורע וזאת תורת היולדת, שניהם באים להבהיר וללמד אותנו את המשמעות העמוקה של החיים, "תורת הנתינה" ועל כן נכתבו בפרשה אחת.