פורים ה'תשס"ח

בס"ד
הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
כל קוויך לא יבושו
"הדברים נזכרים ונעשים" – אמר הבעש"ט הק' שסיפור המגילה הינו סיפור חיי העם היהודי בכל עת ובכל שעה, ומי שקורא את המגילה למפרע, דהיינו כסיפור היסטורי, כחג על נס שקרא פעם, לא יצא!

מהו המיוחד שבחג הפורים שלעולם לא יתבטל? זאת ועוד, הרי לא רק יום הפורים נזכר ונעשה אלא כל החודש הוא זמן שמחה, כמו שאמרו חז"ל: משנכנס אדר מרבים בשמחה, מדוע כל החודש הוא זמן שמחתנו הרי הנס נעשה בי"ד ובט"ו, בעוד שבחגים אחרים לא אומרים שכל החודש הוא זמן שמחה והודאה ומסתפקים בימי הנס?

י"ל שחג הפורים אינו עוד חג על נס, יש בו משהו עמוק המשפיע על החיים של עם ישראל, שעל כן בחרו חז"ל להעדיף אותו על פני ניסים רבים שנעשו במשך ההיסטוריה שלנו, והוא תזכורת חד משמעית ומחייבת לגבי השתלשלות של "מקרים" בעולם הזה. כל כולה של מגילת אסתר הוא מה שרגילים הכל לכנות במטבע לשון שחוקה וחסרת משמעות: "צירוף מקרים מופלא". ועלינו לגלות את ההסתר ולהבין שהכל מאת הקב"ה.

במקרה, ביומו האחרון של המשתה אשר ארך מאה ושמונים יום, אחשורוש משתכר עד אובדן חושים ודורש להביא את ושתי לפניו. ממש "במקרה" ושתי מתעקשת ומסרבת לבא אל המלך. ולא משום שנחשדת היא על צניעות יתר, כפי שפירטו חז"ל עד כמה מושחתת הייתה ביתו זו של נבוכדנצר. "במקרה" מציע המן את עניין עונש המוות, ואף כמה שלא יסתבר הדבר, אחשורוש יסכים עמו וימהר למצות את דינה. לא במכוון, כלומר "במקרה", נבחרת אסתר מכל הבתולות אשר נקבצו אל ארמונו שבשושן, ובדרך אגב, מרדכי פטרונה המודאג, שומע את אשר אמר אמרו לבצע בגתן ותרש במלך. "במקרה" אחשורוש לא יכול לישון דווקא בלילה ההוא, ובמקרה מובא לו ספר דברי הימים הנפתח בעמוד המספר שבחו של מרדכי. אכן כפי שכולנו זוכרים, היה זה בדיוק בעת שהמן סיים להכין את העץ הראוי לתלות את מרדכי עליו ובאותה שעה שאל המלך "מי בחצר"?...

במבט המתבונן רק על חלקי הפזל הבלתי שלם, נראה כי כל מסכת זו של השתלשלות הדברים צער ועוגמת נפש טמונים בם, סירובה של ושתי לבוא... האילוץ האולמטיבי- יקבצו אל המלך את כל הנערות ובתוכן אסתר... מינויו של ממוכן לשררה... שנאתו אל היהודים.. אבל זהו מבט של ה"מיקרו". אם רק נדע לארוג את מרבד הקסמים" לתמונה "המקרו"- הכוללת, הרי שנגלה את תוכנם האמיתי של הדברים.

פורים הוא חג השמחה, כי ממנו שואבים כוח ושמחה אל כל ימות השנה להתמודד עם הקשיים. שכן, באור הבהיר השפוך על כל מסכת האירועים והמקרים כפי שהיא נגלית בתוצאה האחרונה, כמשהו מתוכנן מראש עם השגחה מלאה על הפרטים אפילו אלו היוצאים דופן, אפשר להתמלא שמחה של הבנה בהשגחת ה' גם על אותם "מקרים מצערים" שחווינו במדינת שושן.

השמחה היא התוצאה המתבקשת ממנה. העולם "מתחפש", ונדמה לפעמים כי הכוחות מסורים בידי מי מהנפשות הפועלות בו. בעיני המן הכל עניין של "גורל", לפיכך מפיל את הפור. גם עמלק אבי אומתו ראה כך את הדברים: "אשר קרך בדרך", גם סבו חשב ככה בעת ששמע את ציווי ה' אליו: "ויקר ה' אל בלעם"- במקרה חיפש אותי האלוקים.... אבל העם היהודי יודע היטב כי המקרה הוא יד ה' בהסתר: "ה' אלוקי העברים נקרה אלינו" (שמות ג', י"ח).מקרה אותיותיו- רק מה'.

זהו "חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", חובתנו לדעת ולהבין כי הגיבורים של מעשה המגילה אינם המן הארור ומרדכי הברוך, זו הסתכלות שטחית על הנושא. ההתמקדות בדמויות שנואות ואהודות לא הן התפקיד העצום שמשמש לנו פורים במסכת הגלות הארוכה. אלא להבין ולדעת שהכל מידו של ה' וטובתו של עם ישראל, כמו שאומר הפייטן: להודיע שכל קוויך לא יבושו ולא ייכלמו לנצח כל החוסים בו, זהו מהות חג הפורים.

לא בכדי, כל החודש הוא שמחה עד שנאמר משנכנס אדר מרבים בשמחה, שהרי לכאורה היה מתאים להיפך משיצא אדר מרבים בשמחה, הלא השמחה היא כדי לשחזר ולפרסם לדורי דורות את הנס שהיה בשושן הבירה. נתאר לעצמנו איך הרגישו יהודים ב-127 מדינות אחשורוש כאשר נכנס אדר. הלא היה בלבבות, לא עלינו, פחד גדול ואימה. הלא הם פחדו שבשלושה עשר לחודש שנים עשר הוא חודש אדר, תתקיים ח"ו הגזירה "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד"! ואם כן, כאשר נכנס אדר היו  היהודים חלילה בחשש שנשארו רק שנים עשר שלושה עשר יום לחייהם כאן בעולם הזה. הלא הם לא ידעו שהנס הגדול הזה עתיד להתרחש. ולכן היה צריך לומר להיפך: משיצא אדר- אותו חודש שממנו כ"כ פחדו- מרבין בשמחה, כי אזי יש סיבה טובה לשמוח ולמה אומרים "משנכנס אדר"?

בספרי החסידות מוסבר שצריך להוסיף את המילה "אפילו". כלומר: אפילו משנכנס אדר- אפילו בימים כאלה שנדמה, חלילה וחס, שנותרו רק שלושה עשר יום, אפילו בימים קשים ומדאיגים כאלה, מרבין בשמחה. זהו המיוחד בעם היהודי. שכן, לשמוח כשהכל מסביב טוב- כאשר מרדכי היהודי משנה למלך, גדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו, דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו- אין צורך בציווי! החידוש הוא שצריך לשמוח גם בימים קשים.

כך אומר דוד המלך נעים זמירות ישראל, בפרק ק"ו בתהילים: "וירא בצר להם, בשמעו את רנתם". לכאורה, כאשר צר להם, כאשר נמצאים בגלות מצרים, כאשר הבן הילוד היאורה תשליכוהו, כאשר לוקחים, לא עלינו, ילדי ישראל, ומשלימים את החומות של פיתום ורעמסס היה צריך להיות – וירא בצר להם בשמעו את זעקתם, את שוועתם, את בכיים, אבל במקום זה נאמר "בשמעו את רנתם".

זהו כוחו של העם היהודי. "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים", כמאמר  הגמרא ברכות. אפילו שהקדוש ברוך הוא ראה כאשר צר ליהודים, מה שמיוחד היה אצלם ששמעו את רנתם. היה קול רינה וישועה באהלי צדיקים, כי האמינו בימין ה' רוממה, בימין ה' עושה חיל, והאמינו שמן המיצר קראתי- ענני במרחב, ולכן זכו- לא אמות כי אחיה ואספר.

חג הפורים הינו לנצח, הוא תקוותנו בכל דור ודור, זאת אם יודעים שכל קוויך לא יבושו ולא ייכלמו לנצח כל החוסים בו. אם מבינים שאין מקרה בעולם והכל מידו יתברך. עם אמונה כזו ניתן לשמוח גם משנכנס אדר.