פרשת פקודי ה'תשס"ח

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

ויברך אותם משה
"אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה עבודת הלוים ביד איתמר בן אהרון הכהן". פרשת פקודי המסיימת את ספר שמות חותמת גם את חמש הפרשיות בהן נצטוו ישראל על מלאכת המשכן. בה יש דין וחשבון של משה רבנו על תרומות המשכן והמלאכות שנעשו עם תרומות אלו, וברכתו: "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם".

בסיום פרק זה נאמר "ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל את כל העבודה, וירא משה את המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו, ויברך אותם משה". פסוקים אלו המאשרים כי בני ישראל עשו כדבר משה כופלים את עצמם, והשאלה מדוע?

מפרש החתם סופר, כי מלאכה- היא מלאכה בפועל ממש, ואילו עבודה- היא עבודת הלב, וכדברי חז"ל (תענית  ב') איזוהי עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפילה. עפ"י זה מבאר את הכתובים: "ככל אשר צווה ה' את משה כן עשו בני ישראל את כל העבודה" – היינו שעשו כחפץ ה' בנדיבות של לב שלם וכנה, ומהיכן למד זאת משה, הרי הקב"ה הוא הבוחן כליות ולב? מכך שהמלאכה בפועל נעשתה ככל אשר צוה ה' ללא פגם וקלקול, ומכאן הבין שנדבתם הייתה מלב טהור ושלם לשמו יתברך. שללא כן לא יתכן שעושי המלאכה שליחי הציבור יזכו שיצא מתחת ידיהם דבר כה מתוקן- "כאשר צווה ה' כן עשו". על דרך שליח ציבור שתפילתו השגורה בפיו סימן טוב הוא לשולחיו.

בראות משה את המלאכה שלמה והכוונה הטהורה של בני ישראל ברכם: ששכינה תהיה שרויה במעשה ידכם. ביארו המפרשים ברכה זו, שכיון ובזמן הקמת המשכן היה העם בשיא רגשות נעלים ורוממות הרוח, וזכו בעקבות כך לגילוי והשראת השכינה, ברכם משה שרוח זו תלווה אותם גם בעתיד בימי המעשה. ומוסיף הכתב סופר שהמשכיות הרגעים הגדולים יכולה להיות רק עם במקור מעשה ידיהם כנה ואמיתי, ללא מחשבות זרות ופיגול.

מלאכת הקמת המשכן מלמדת אותנו כמה חשובה כוונת הלב הטהור, ללא מחשבות זרות, עד שבזכות זה זכו ישראל להקים את המשכן ללא פגם וקלקול, ובעבור זה זכו שנים רבות להשראת השכינה.

יסוד זה מלמד אותנו חודש אדר- חודש השמחה. במשנה בתענית (כ"ו) נאמר: משנכנס אב ממעטין בשמחה, ובגמרא שם (כ"ט) שנינו "אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה רב, כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה. תיבת "כשם" צריכה ביאור, מה תלוי חודש אב לחודש אדר, שנאמר "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך שמנכנס אדר מרבין בשמחה"? מה הקשר בין האבל של חודש אב לשמחה של חודש אדר?

ונראה לבאר זאת על פי המובא בספרים הק' שקל יותר לכוון לשם שמים בצום ובתענית מאשר במצוות השמחה, וזאת כי כל אדם מתאווה לשמחה גופנית ולכן יקשה עליו לסגור בדלת ובריח את תאוותיו ולהפנות את כל מחשבותיו וכוונתו רק לה' לבדו בלא מחשבות זרות, מה שאין כן במצוות שקיומן כרוך בצער, קל לאדם לכוון את כוונתו לשם ה' בלבד. זאת חידש לנו רבי יהודה שכשם שחובת האדם משנכנס אב למעט בשמחה- ובזה ללא ספק מחשבותיו לשם שמים, כך באותה כוונה ובאותה מחשבה צריך לנהוג משנכנס אדר, ריבוי השמחה צריך להיות מכוון רק לשם שמים.

בעניין זה מצינו בחז"ל ב"מדרש משלי" על הכתוב "חכמות נשים בנתה ביתה... אף ערכה שולחנה" (משלי ט') אמר ר' אבהו זה אסתר המלכה... אף ערכה שולחנה שערכה לה שולחן בעולם הזה ולעולם הבא, שכל המועדים יהיו בטלים וימי הפורים לא יהיו נבטלין לעולם, שנאמר (אסתר ט', כ"ח) "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם", אף ימי הכיפורים אינם בטלים לעולם שנאמר "והיתה זאת לכם לחוקת עולם".

במאמר זה שומעין אנו כבדרך אגב הערה מחודשת, שבד בבד עם מה שאמרו חז"ל על אסתר ועל חוכמתה שהביאה את הישועה באותה שעה וגרמה שמחה לדורות, הם דנו גם על יום הכיפורים שאף מועד זה קבוע ועומד לעד ולנצח נצחים, והיינו שקיים איזה קו של דמיון העובר בין פורים ובין יום הכיפורים. חכמי הקבלה אף הוסיפו שבפנים מסוימות המועד של יום כיפור נתלה בפורים "כיפורים – כפורים", פורים הוא הגדול  ויום כיפור הוא כ-פורים. רב העומק והנסתר בדברים אלו, ושמא כוונתם שגדול הוא חג הפורים אם כוונתו לשם שמים בלבד, מאשר יום הכיפורים שקל יותר לכוון בו לשם שמים.

יה"ר שנקיים את ימי הפורים הבאים עלינו לטובה בשמחה עילאית וכימים ההם בזמן הזה נזכה ל-ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאייהם.