פרשת "כי תישא" ה'תשס"ח

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

מחצית השקל

פרשת "מחצית השקל" הפותחת את פרשתנו קשורה לחודש אדר מכך שזה האות המבשר את הופעתו של החודש, שהרי באחד באדר משמיעין על השקלים, אך גם קשר נוסף לתוכנו של החודש מדברי הגמרא במסכת מגילה (י"ג, ע"ב). אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו. והיינו דתנן: "באחד באדר משמיעין על השקלים". אימרה זו מלמדת אותנו כי שקלי הקודש של ישראל היו כעין תרופה שקדמה למכה שאותה ביקש המן להנחית על ישראל: "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד". כביכול הקדמת שקלים אלו היא שמנעה בעד שקליו של המן להוציא לפועל את מבוקשו.

יש להבין את הקשר בין מחצית השקל שבני ישראל תרמו לאדני הקודש בהקמת המשכן ולמחצית השקל לקרבנות הציבור שבבית המקדש לבין שקליו של המן, ואיזו תרופה למכה יש בה? לכאורה, מעבר לכך שמדובר באותה מטבע אנו לא רואים כל משמעות משותפת לשני הדברים.

עוד יש להבין מדוע השקלים שהמן אמר לשקול על גנזי המלך אחשורוש ביהודים לאבדם תופסים מקום נכבד באירועים שקדמו לנס פורים. מגילת אסתר מספרת כי בהגיע דבר גזירת המן אל היהודים לבש מרדכי שק ואפר, יצא בתוך העיר וזעק זעקה גדולה ומרה. כשנודע צעדו זה לאסתר שלחה את התך לרחוב העיר אשר לפני שער המלך לברר מפי מרדכי מה זה ועל מה זה. תשובת מרדכי להתך מנוסחת במגילת אסתר (ד,ז): "ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול על גנזי המלך ביהודים לאבדם". משאנו קוראים פסוק זה אנו תמהים: מה ראה מרדכי להדגיש את פרשת הכסף הזו? בפועל הרי לא שקל המן ולא כלום, שהרי אחשורוש כבר הקדים לו (ג,יא): "הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך", ואם כן מה היה לו למרדכי לחזור על מחשבתו של המן ?

י"ל שפרשת שקלי הכסף אשר אמר המן לשקול מהווה גורם מרכזי שאין לזלזל בו. וזאת משום שרצון זה לתרום לגנזי המלך עשרת אלפים שקלי כסף מגלה איזו מסירות היתה להמן בשביל לבצע את פועלו הרע, ויש בכך כדי ללמד עד כמה נחוש היה בהחלטתו להתנכל לישראל. ע"כ כלל זאת מרדכי בדברים שאמר להתך להשיב לאסתר, ומשום כך עם ישראל היה זקוק למעשים שהיה בכוחם לבטל את כח מסירותו של המן. כשלעומת מסירותו לעבירה היה צורך להציב מסירות מופלגת לדבר מצווה, וזה הוכח באמצעות השקלים.

תרומותיהם של ישראל הוכיחו שכח נדבת לבם גוברת על זו של הרשע, וזהו הקשר בין מחצית השקל לבין שקליו של המן. לא בכדי, משה רבינו לא הבין את מצות מחצית השקל עד שהקב"ה אמר לו: זה יתנו- הראה לו מטבע של אש. וכבר הקשו רבים, במה התקשה משה רבינו בהבנת מצווה זו? ומה התיישב לו בראותו מטבע של אש? י"ל שמשה רבינו לא הבין איזו תרופה יש במצווה זו למכתו של המן הרשע. אך כשראה מטבע של אש והבין שמצווה זו הינה מבטאת מסירות ודביקות של אש קודש, התיישב לו איך היא מרפאה את מחשבת המן בן המדתא צורר היהודים. עיקר מצוה זו של מחצית השקל כשהיא נובעת מתוך התלהבות דקדושה.

סיפור חסידי ידוע מסופר על החוזה מלובלין שעמד לפני התיבה בליל יום הכיפורים לאמירת "כל נדרי", אך לתימהון הכל נשתהה שעה ארוכה מבלי להתחיל בתפילה. רק בשעה מאוחרת ביותר פנה למקורביו וביקש לחקור שמא יודע מאן דהוא כמה שילם הפריץ עבור הכלב שקנה באותה שנה. כאשר השיב אחד הנאספים כי הוא נכח בשעת מעשה וראה שהפריץ שילם לא פחות מאלף זהובים עבור אותו כלב, מיד ניגש הרבי אל העמוד ופתח בשמחה באמירת "כל נדרי".

משך אותו היום הייתה התנהגותו של הרבי מלובלין זיע"א כחידה סתומה בעיני כל מקורביו: מדוע בושש הרבי בתפילתו עד שעה מאוחרת כל כך? תמיהה עוד יותר הייתה העובדה שלא היה ל"חוזה" עניין חשוב יותר לענות בו בפתיחת היום הקדוש מאשר כלבו של הפריץ מפילוב. רק במוצאי יום הכיפורים ביאר הרבי בעצמו את פשר התנהגותו התמוהה. 

באותה שעה, כך אמר, התעורר בשמים קיטרוג גדול על ישראל, וקיטרוג זה טרד את מחשבותי ומנע ממני לגשת לעבודת היום הקדוש. מעשה שהיה כך היה. פלוני היהודי סובב באותם ימים על פתחי נדיבי עם בשביל לקבץ ולאסוף מעות להכנסת כלה. למרות השתדלותו הרבה לא עלה בידו לאסוף אלא סכום מזערי, וכמעט שנפלה רוחו מכך. כאשר פגש בו הפריץ ושאלו למטרת נדודיו, שלף הפריץ ונתן לו נדבתו בסך שלוש מאות זהובים, יותר מהרבה יהודים כאחת. לפיכך נתעוררה מידת הדין לקטרג על ישראל, שלא הפעילו למעשה את מידת רחמנותם.

מטעם זה, אמר הרבי, בקשתי להוכיח כי מעשהו של אותו פריץ נכרי לא נבע מעודף רחמנות, אלא משום שאין כסף נחשב אצלו לכלום, וכל אורח חייו הוא בזבזני בלא חישוב. הצלחתי לעשות זאת באמצעות העובדה שאותו פריץ מוכן היה לבזבז עבור כלב סכום גדול בהרבה ממה ש"נדב" למטרה הקדושה. כך הומתקו הדינים וחרון האף שב מישראל. מעשה נאה זה מבטא את העיקרון שכאשר מופיעים אצל אומות העולם גילויים שהם נראים כהתנדבות יש להתאמץ לבטל רושם זה. ביטול זה אפשר שייעשה על ידי הוכחה שכל מעשיהם של הגויים אינם אלא בזבוז של הוללות, ואפשר שיתבצע על ידי מעשים שיוכיחו שגילויי הנדיבות שבישראל עולים על אלו שלהם, כדרך שהוכיחו שקליהם של ישראל שקדמו לשקלים שאותם רצה המן לשקול.

ברוח דומה היה מפרש בעל "חידושי הרי"מ"  את המעשה המפורסם המסופר בגמרא (קידושין לא,א) אודות דמא בן נתינה, הגוי מאשקלון, שהצטיין במצות כיבוד אב. ברשותו היו אבנים שהוצרכו בשביל האפוד, וחכמי ישראל מוכנים היו לשלם עבורם סכום עתק, אלא שכיון שמפתח אוצרו של הגוי מונח היה תחת מראשותיו של אביו הישן, וויתר דמא בן נתינה על האפשרות להתעשר ובלבד שלא יטריח את אביו. חז"ל ידעו לספר שאותו גוי לא נתקפח בגלל המעשה הטוב שעשה. לשנה האחרת נולדה פרה אדומה בעדרו וכשבאו חכמי ישראל לקנותה ממנו גבה מהם כל הסכום שעליו ויתר בשנה שלפניה.
ביאר החידושי הרי"ם כי מה שהקב"ה שילם לאותו גוי את שכרו דווקא באמצעות פרה אדומה, לא היה מקרי. אמנם ראוי היה דמא בן נתינא לשכר משמים בשביל שלא יופסד כתוצאה ממה שכיבד את אביו, אולם לא ייפלא מה' לשלם שכר זה בהרבה דרכים שלפניו, ומדוע נעשה הדבר דווקא באמצעות פרה אדומה? אלא שאותו מעשה נאה של הגוי עלול היה לעורר קטרוג על ישראל, לאמור: צאו וראו על כמה ממון מוכן הגוי לוותר בשביל קיום מצווה. לפיכך סיבבו משמים שיקבל את שכרו בצורה שתוכיח שמעלתם של ישראל עוד עולה על שלו. הגוי מוכן לוותר על שכרו בשביל מצווה שכלית, ואילו עם ישראל מוכן לשלם ממון רב בשביל מצווה שהיא בגדר "חוקה" וטעמה לא נודע.

הן הן הדברים ביסוד מאמר חז"ל ששקלי הקודש של ישראל אמורים היו להקדים את שקליו של המן בשביל להפקיע את כוחם. אם בצד הרע מופיע גילוי של נכונות למסור את הממון בשביל להשיג מטרה מרושעת, הרי זה מחייב גילויים עמוקים יותר של נכונות כזו מצד ישראל בשביל הקדוש והיקר להם, וגילויים אלו הם שעומדים להם להיוושע מכל מיצר.

אכן שקלי הקודש ששקלו ישראל מקדמא דנא יצרו בעם רוח של נדיבות עמוקה. גם אם היה אדם שממונו חביב עליו מגופו, סייעו לו השקלים להתגבר על כל עיכוב, ולעבוד את הבורא לא רק בכל לב ובכל נפש אלא גם בכל מאוד. זהו העניין שזכות תרומות השקלים, שנשנתה מדי שנה מועילה להכרית כל מתנכל ומריע.