פרשת תרומה ה'תשס"ח

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

"הכרובים"
כלי המקדש נבנו בצורה ובדמות אשר ציווה ה' את משה רבנו, ללא שינוי. אפילו אם יאבד אחד מהכלים או יישבר וכד' בנו אותו בדיוק כמו הכלי שעשו בזמן משה רבנו, כפי שנאמר "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשה", מביא רש"י בשם חז"ל במסכת סנהדרין ובמסכת שבועות "וכן תעשו לדורות" – שאם יאבד אחד מן הכלים או כשתעשו לי כלי בית עולמים, כגון שולחנות, מנורות וכיורות שעשה שלמה, כתבנית אלו תעשו אותם, אסור לשנות מכלי המשכן שעשה משה.

שינוי אחד מיסודו של המשכן מצינו בכרובים, והוא דברי חז"ל במסכת בבא בתרא (בדף צ"ט) על דברי הפסוק: "ויהיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת ופניהם איש אל אחיו אל הכפורת היו שני הכרובים", כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ורבי אלעזר חד אמר פניהם איש אל אחיו וחד אמר פניהם לבית, שואלת הגמ' למ"ד פניהם איש אל אחיו הא כתיב "ופניהם לבית" (דברי הימים ב' ג')? לא קשיא, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום. (בבא בתרא צ"ט).

ארון העדות שהיה היסוד והעיקר  של המשכן, אשר הוצב במקום הקדוש ביותר בבית במקדש שמשם השרה הקב"ה את שכינתו על ישראל, נבחר לסמל ולבטא את דרגות בני ישראל, בעת שעשו רצונו של מקום פני הכרובים איש אל אחיו, ובעת ח"ו שישראל לא עושין רצונו פניהם לבית.

אכן, בשעה שחרב בית המקדש ונכנסו אויבים להיכל, מספרים חז"ל שמצאו את הכרובים כשפניהם איש אל אחיו, דבר שמסמל מצב שישראל עושין רצונו של מקום. לכאורה היה צריך להיות להיפך! הרי אין לך שעה קשה מזו שישראל אינם עושים רצונו של מקום, עד שהקב"ה מחריב את היכלו ומסיר את שכינתו מעם ישראל, בשעה זו היה מתאים ביותר שהכרובים יהיו במצב של פניהם לבית ולא פניהם איש אל אחיו אך בחז"ל נאמר כי דווקא בשעה זו היו פניהם איש אל אחיו.  השאלה הנשאלת ע"י מפרשים רבים: הייתכן?

תשובות רבות יש לשאלה זו, ואני רוצה להתמקד בשניים, האחד בדרך החסידות והשניה בדרך המוסר.

בדרך המוסר, שמעתי בשם רבי אליהו מישקובסקי זצ"ל להסביר, שהרי בשעה שבצלאל עשה את הכרובים הוא בנה אותם כשפניהם איש אל אחיו, כך נקבע צורתם הטבעית. אולם כאשר הוצבו על ארון הברית במשך כל השנים שהקב"ה השרה את שכינתו, השתנו בצורתם על פי מצבם הרוחני של בני ישראל. בשעה שעושים רצונו של מקום- פניהם איש אל אחיו, חלילה, בשעה שאין עושים רצונו של מקום- ופניהם איש אל הבית.

אם כך פירש, בשעה שהקב"ה הסיר את שכינתו מבית המקדש ולאויבים ניתנה רשות להחריבו, אין יותר לכרובים מהיכן לינוק, להיכן להתחבר, הם נהפכים ברגע לגוש זהב בלי משמעות, במקרה כזה חוזרים לצורתם הטבעית שפניהם איש אל אחיו אבל לזה כבר לזה אין משמעות כי הם מעשה צורף בעלמא.

כמה מוסר יש בדבר, אם מחוברים ויונקים מהקודש יש משמעות לצורה, אך באם מנותקים, אין כל משמעות לצורה.

ניתן להוסיף על כך את דברי רש"י על הפסוק בפרשת תרומה "ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך" (שמות כ"ה) כותב רש"י: 'לא ידעתי למה נכפל שהרי נאמר "ונתת אל הארון את העדות"? וי"ל שבא ללמד שבעודו ארון לבדו בלא כפורת ייתן תחילה העדות לתוכו ואח"כ ייתן את הכפורת עליו, וכן מצינו כשהקים את המשכן בפרשתנו נאמר:  "וייתן את העדות אל הארון" ואח"כ נאמר וייתן את הכפורת על הארון מלמעלה' ע"כ דבריו. לכאורה מאי נפקא מינה אם תנתן תורת העדות בארון קודם נתינת הכפורת או לאחריה? הרי לא שייך באופן מעשי לתת את העדות כאשר הכפורת על הארון, רק כשמסירים את הכפורת ניתן להניח בה את העדות?

אולי רש"י התכוון לרעיון נפלא זה, שהכרובים המשתנים והמייצגים את דרגתן של ישראל, לא היה להם כל משמעות ללא חיבור לתורת ישראל. חשיבותו של הארון, הכפורת והכרובים כשהוא מחובר אל התורה, אם לא הם חומר גלם בלבד ללא מעלות רוחניות.

בדרך החסידות –  נאמר ליישב מדוע בעת שנכנסו אויבים להיכל מצאו את הכרובים כשפניהם איש אל אחיו, כי אדרבא דווקא בשעה קשה זו לישראל, עת הקב"ה מחריב את היכלו ועם ישראל יוצא לגלות קשה ומרה, הקב"ה רוצה לומר לנו כי "מזמור לאסף" ומעשי  נובעים רק משום אהבתי לישראל. לפיכך הוא פוגע רק בעצים ובאבנים ומעניש אותם על מנת שישראל יחזרו למוטב, גם בעת הזו עם ישראל בניו של מקום וגם אם האהבה במצב של הסתר, היא לא נעלמה, היא לא התהפכה ח"ו, לכן בשעה זו הקב"ה מבטא את אהבתו במצב הכרובים שפניהם איש אל אחיו. כמה אנו זקוקים לפירוש כזה בשעה קשה זו לישראל.