פרשת "בא" ה'תשס"ח

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

"ושאלו איש מאת רעהו"

ערב יציאת בני ישראל ממצרים פונה הקב"ה אל בני ישראל בלשון בקשה: "דבר נא באוזני העם וישאלו איש מאת רעהו, ואישה מאת רעותה כלי כסף וכלי כסף", ומפרש רש"י בשם הגמרא בברכות (ט') כדי שלא יאמר אותו צדיק אברהם, ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם.

לשון פסוק זה מעורר תמיהה, מהו "איש מאת רעהו ואישה מאת רעותה" וכי המצרים שהעבידו אותם בפרך היו רעים לישראל? הרי הם רדפו ועינו אותם כך שודאי הם אינם ידידים, אדרבה לשונאים ורודפים יחשבו?

עוד יש להבין מה פשר הביטוי "נא", שמשמעותו בקשה, דבר שאינו מופיע בשום מצווה התורה. בני ישראל מצווים להניח תפילין כחיוב ולא כבקשה, כך בכל מצוות התורה, למרות שזו תועלת עבור מקיים המצווה, ואילו דווקא כאן במקום שבו מתבקשים לקחת כלי כסף וכלי זהב, צריך ולהתחנן לפניהם? האם שמענו שצריך להתחנן לאדם לקחת זהב וכסף? גם הפסוק בסוף הפרשה בעניין זה מעורר תמיהה! "ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות", הרי הם ידעו כי פניהם מועדות ליציאה ממצרים וכל מה שהם שואלים יהיה שלהם, במקרה זה ודאי שיגלו רצון לבצע שליחות זו, איזו גדולה יש בזה שעשו כדבר משה?

יש לומר, כי מצווה זו אינה קלה במיוחד כיון שהיא תלויה ברצון של אחרים- אנשי מצרים. אע"פ שהקב"ה הבטיח לאברהם אבינו שיצאו ברכוש גדול, לא היה לזה טעם אם היו משתמשים להשיג זאת באמצעים של מידות מושחתות כמו לקחת בחוזקה. הקב"ה רצה לקיים את יצאו ברכוש גדול, בנועם ולא במקל. על מנת להצליח בישומה הציע משה רבינו לבני ישראל להשאיל אחד לרעהו ואישה לרעותה דהיינו לאחיהם היהודיים ולא למצרים כי אז "יתן ה' את חן העם בעיני מצרים", כי אדם המקיים בעצמו יכול לבקש ולהשפיע על האחר, אך אם הוא לא משמש דוגמא הוא לא יצליח לשכנע את האחר. על כך ביקש הקב"ה בלשון "נא", הבקשה מתייחסת לדרך איך לפעול ולהשיג מהמצרים את כלי הכסף וכלי הזהב על מנת שאוכל לקיים את הבטחתי לאברהם אבינו בדרך ראויה ומכובדת ולא בחוזקה אשר תשפיע על השחתת מידותיכם. זו כוונת הכתוב "כדבר משה" שבזכות העצה שנתן להם משה הצליחו לשאול ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות בדרך נכונה ולא באלימות וכח.

לא בכדי בני ישראל במכת חושך ראו את אוצרותיהם של אנשי מצרים, כדי שלא יוכלו להכחיש את רכושם, אולם נמנעו מלקחת אפילו כלי אחד, למרות שהיה זה שכר על עבודתם בפרך, משום שהקב"ה אינו מקיים את הבטחתו בדרך של גניבה והשחתת מידות.

עפ"י רעיון זה פירש האדמו"ר מבעלז זצ"ל את הפסוק "ולמן תספר באוזני בנך... וידעתם כי אני ה' " (שמות י', ד') תספר באוזני בנך- אם רצונכם לנטוע בלב בניכם את האמונה בקב"ה וההתקשרות אליו, עליכם להיות בבחינת... וידעתם כי אני ה' – חייבים אתם תחילה להיות מאמינים בעצמכם.

הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל פירש שהקושי במצווה זו היה משום שכאן לא מדובר בסתם מתנה ובסתם שלל. הרכוש הגדול, היה אמור להיות פיצוי ותמורה עבור השתעבדותם של המצרים בבני ישראל. מעין תשלומי הפיצויים שמשלמת כיום גרמניה לקורבנות מחנות המוות ומחנות הריכוז. יודעים אנו איזו התנגדות עזה עוררו בזמנו תשלומים אלו. רבים התנגדו לכל משא ומתן עם ממשלת גרמניה, מתוך טענה כי אל לנו לסחור, חלילה, בדמם של אחינו, וכי לא יתכן שיעלה על הדעת כאילו וישנה אפשרות כפרה כל שהיא למה שעוללו אותם צוררים.

גם בנידון דנן הצטוו היהודים לקחת "רכוש גדול" המהווה מעין פיצוי על עבודת הפרך שעבדו אצל אלו אשר שקעו את ילדיהם בלבנים. מסתבר שרגשית פעולה זו קשה לאותם יהודים, וכלי הכסף והזהב נלקחו בידם בלב כבד ושבור. מסיבה זו היה מן הצורך לבקש מהם כי ייקחו כלי כסף וזהב, וזאת למרות שבמקרה אחר היה כל אחד שש לקבלת כלים יקרים אלו ("אזנים לתורה")