פרשת שמות ה'תשס"ח

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

נשיאה בעול
"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה". המפרשים מתעכבים על מה שכתבה התורה בלשון הווה- "הבאים" הרי לכאורה היה לה לכתוב בלשון עבר "שבאו", כמו שנאמר בהמשך הפסוק "את יעקב איש וביתו באו" שהרי פרשה זו נאמרה אחרי פטירתם של כל שבטי ישראל, שנים רבות לאחר ירידת יעקב ובניו למצרים?

האור החיים הקדוש מבאר שהשבטים ירדו למצרים מתוך הכרה ברורה שהינם באים לשם כדי לפרוע את שטר הגלות שנגזר על עם ישראל. בניגוד לעשיו הרשע שפנה עורף ועקר לארץ אדום כדי שלא יצטרך לשאת בעול הגלות, הם הסכימו מרצון לקבל על עצמם את גזירת המלך. על כך רומז הכתוב באומרו "הבאים" מצרימה, לאמור, שבני ישראל ירדו למצרים לא רק מפני אילוץ הרעב, אלא בידיעה ברורה לצאת לגלות בעבור בני ישראל, ועל כן הירידה הינה כמצב של הווה, כל הזמן עם מטרה נמשכת ולא ירידה חד פעמית לצורך אילוץ הרעב שכתוצאה ממנה נשארו בארץ.

הבדל נוסף אנו רואים בפרשתנו בין הגר המצרית למרים הנביאה. בפרשת "וירא" כאשר הגר בורחת מבית אברהם עם בנה ישמעאל וכלו לה המים מן החמת וישמעאל היה במצב של סכנה ממשית, תגובתה של הגר הייתה: "ותשלח את הילד וגו' ותלך ותשב לה מנגד וגו' כי אמרה אל אראה במות  הילד". להבדיל ממנה, בפרשתנו כשהונח משה בתיבה ביאור והיה בסכנה, התייצבה מרים מנגד לא משום שחשבה שאולי תוכל להצילו, שהרי כתוב בתורה בפרוש שהטעם להשגחתה היה אך ורק "לדעה מה יעשה לו" ולא יותר מזה.

מרים הגיעה  למדרגה מופלאה ביותר של מידת נשיאה בעול עם חברו. נושא בעול אפילו כשאינו יכול לעזור, גם אז יהודי משתתף עם חברו במצבו וכואב את כאבו יחד עמו. ולכן אף שלא היה ביד מרים לעזור לו כלל, מכל מקום התייצבה שם, כי איך אפשר להניחו לבדו. הרגשת האחדות והאהבה היא זו שמחייבת אותה בשעה זו לכל הפחות לעמוד על ידו ולהיות עמו.

מידה זו של נשיאה בעול עם חברו מודגשת ביתר שאת במעשה מרים, שכן, מרים היא רק "אחותו" של משה, ואילו הגר שהיא "אם" ישמעאל נהגה להפך ממש, בראותה את מצבו הקשה של בנה מבלי יכולת לעזור לו, השליכתו ונתרחקה ממנו שלא תראה במותו", ותלך ותשב לה מנגד הרחק כמטווחי קשת כי אמרה אל אראה במות הילד". חושבת היא רק על עצמה ורגשותיה שלא תראה במות הילד, וכך תקל על עצמה, בדיוק הפך המידה של נשיאה בעול.

צאו וראו מה בין רחמי אחות בישראל, ובין רחמי אם באומות העולם, בין עשיו המעדיף לוותר אל ארץ ישראל לילדיו בשביל לא לחוות גלות, לבין שבטי ישראל הבאים מצרימה כדי לחוות גלות קשה למען דורות העתיד. זה היסוד של קיום העם היהודי, אחווה ודאגה של העם המופלא הזה בכל הדורות אחד לשני אפילו אם חלילה לא ניתן לסייע.