פרשת לך לך ה'תשס"ח

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

הציווי הראשון ליהודי הראשון
יום פטירתה של רחל אימנו חל בדרך כלל בסמוך לפרשת "לך לך", ויש קשר בין הדברים.
הצווי הראשון שנאמר ליהודי הראשון הוא "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". בציווי זה יש דבר הדורש הסבר: כאשר מורים לאדם ללכת למקום כלשהו, הדבר החשוב ביותר הוא לומר לו  לאן ללכת, ולפרט את תכונותיו של המקום החדש, ואילו כאן לא נאמר דבר על המקום החדש, ובמקום זאת מאריכה התורה בתיאור המקום הנוכחי- "מארצך וממולדתך ומבית אביך".

שאלה מהותית יותר היא על עצם תוכנו של הצווי: הרי זהו הצווי הראשון ליהודי הראשון. צווי כזה אמור להוות יסוד מרכזי בעבודת ה'- לא רק לאברהם עצמו אלא לכל עם ישראל. ואולם הצווי עוסק לכאורה בנושא שולי- אופן ההליכה ממדינה למדינה. וכי זהו הבסיס של עבודת ה'?
יש לומר שאכן צווי זה, על סגנונו המיוחד, טומן בחובו את היסוד המרכזי של עבודת ה'. ייחדו של עם ישראל בכך שאע"פ שהוא חי בעולם הזה, הכפוף לחוקי הטבע ולמנהגי העולם, ולכל יהודי יש תכונות נפש טבעיות והשפעות סביבתיות וכו'- בכל זאת בכוחו להתעלות על כל אלה ולהתחבר עם הקב"ה, שהוא בלתי מוגבל.

כוח זה ניתן לעם ישראל באמצעות הצווי: "לך לך". בציווי זה אומר הקב"ה לאברהם אבינו, ובאמצעותו לכל עם ישראל, כי תפקידו להתרומם מהמציאות הארצית ומהמגבלות הטבעיות ולהיות קשור עם ה'.

שלושת הפרטים שבפסוק רומזים לסוגים השונים של המגבלות: "ארצך"- אלה התכונות הטבעיות שהאדם נולד עימן (זו הקרקע של מציאותו). "מולדתך"- אלה ההרגלים והנימוסים שנרכשו בהשפעת הסביבה. "בית אביך"- החינוך שספג האדם מהבית, דבר שעיצב את אופיו לכל חייו. מהותו של האדם נגזרת משלושת היסודות הללו.

אומר הקב"ה ליהודי: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך"- צא מכל הדברים המשפיעים על אישיותך, עליך להתעלות מעל טבעך, הרגליך, חינוכך, וכל זה למה? כדי שתוכל להגיע אל "הארץ אשר אראך".

הקב"ה אינו אומר לאן להגיע, ואיזו היא אותה ארץ, הוא מדגיש: "אל הארץ אשר אראך", שאני אראה לך. כי מהיהודי נדרשת דבקות מוחלטת בקב"ה, עד כדי מסירות נפש, כאשר הוא מוכן לכל צווי שינתן לו.

זהו הצווי הראשון הראשון שמקפל בתוכו את תמצית ההוויה היהודית- היכולת להתעלות על כל המגבלות  הטבעיות, ולדבוק בקב"ה באופן מוחלט. צווי מוחלט זה נאמר לכל יהודי, וזהו היסוד של עבודת ה'. כשנוהגים כך זוכים להגיע "אל  הארץ אשר אראך" כפשט וכרמז של הדברים.
יסוד זה אנו מוצאים גם אצל רחל אימנו. חז"ל אומרים לנו כי בשעה שגלו בני ישראל באו האבות ומשה רבינו להפיל תחינה לפני הקב"ה לבלתי  יגלה את בניהם, ולא נענו עד שבאה רחל וטענה לפני הקב"ה כי בזכות מסירת הסימנים לאחותה לאה כדי שלא תתבייש יציל את בניה. אמר לה הקב"ה "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו", והקב"ה משיב לה "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי  יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם ויש תקוה לאחריתך ושבו מארץ אויב".

מדוע דוקא רחל היא שזכתה שהקב"ה הבטיח בזכותה לגאול את ישראל, כאשר האבות הקדושים לא נענו? כיוון שהאבות דיברו על הקרבה חד פעמית, עקידת יצחק, משה רבינו בבקשתו "מחני נא", מאבקו של יעקב עם שרו של עשו, ואילו רחל דיברה על הקרבה של חיים. רחל לא ידעה שיעקב יסכים לעבוד בעבורה שבע שנים נוספות, אדרבה, היה חשש שמא תנשא לעשו, ואעפ"כ מסרה את הסימנים. זוהי הקרבה לכל החיים, הסכמה להקריב לא רק את חייה אלא את כל ימי חייה. ולהקריב את היום יום כלומר קרבן מתמשך  יום יום, שעה שעה, הוא גדול יותר מנסיון חד פעמי.

זהו הלקח. אל נא נעמוד לעולם בנסיון של מוות על קידוש ה', הבה נעמוד בהצלחה בנסיון המתמשך של חיים על קידוש ה', "בכל דרכך דעהו", זהו הצווי הראשון שניתן ליהודי הראשון.