ראש השנה ה'תשס"ח

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

תקיעת שופר
נשגב ומרומם הוא תוכנו של ראש השנה, קרוצים מחומר עולים לדרגה עילאה וממליכים את בורא עולם על כל היקום, אך בתורה לא נאמר כי בחודש השביעי באחד לחודש יום הדין הוא לכם, גם העובדה המבוארת במשנה כי בראש השנה כל באי עולם עוברים לפני הקב"ה כבני מרון והוא כותב את גזר דינם, אינה מופיעה במפורש במקרא . הביטוי היחידי המופיע בתורה ביחס לראש השנה הוא (במדבר כ"ט,א) "יום תרועה יהיה לכם" נמצאנו למדים כי תמצית מהות מועד ראש השנה גנוזה בתקיעת השופר שבו. התקיעות והתרועות הן המטביעות את חותמן על כל אופי היום, וכל שאר התכונות של יום זה קשורות למרכז מהותי זה.

הרבה משמעויות התקפלו בקולות השופר של ראש השנה, קולות אלו מודיעים שזהו יום הרת עולם שבו נוצר אדם הראשון, ובכל שנה ביום הזה כמו נפתח דף חדש בתולדות תבל. קולות השופר גם מבשרים את היות היום הזה יום דין שבו הקב"ה סוקר את כל המעשים, ועל פיהם הוא קוצב לכל איש ולכל אומה את מנת חלקם לשנה הבאה. עוד כהנה וכהנה משמעויות כלולות בקולות העולים מן התקיעות השברים והתרועות, ועל כולם אומר הכתוב (תהילים פט, טז) "אשרי העם יודעי תרועה".

חז"ל ביארו שהביטוי "יודעי תרועה" האמור בפסוק זה אין משמעותו שהם יודעים להריע ולתקוע שהרי מי איננו יודע לעשות כן?! הרי גם אומות העולם בקיאים בזה? מובנו של הפסוק "יודעי תרועה" היינו שהם מבינים את מהות התקיעות יתירה מזו. ומתחברים ומתקשרים אליהן, ועל ידי כך הוא זוכה בדין. לא בכדי לבבות ישראל מתמלאים ברגשי חרדה ורעדה לקראת עבודת הקודש של תקיעת השופר, וכאשר בשופר יתקע קול דממה דקה ישמע - מלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו הנה יום הדין בא לפקוד על כל צבא מרום בדין.

כותלי בית הכנסת ובעצם הבריאה כולה עומדת שקטה ודוממת בנשימה עצורה, להקשיב לקולות הנפלאים הבוקעים מהשופר: תקיעה שברים תרועה תקיעה, קולות ומלאכים קדושים היוצאים מן השופר עולים מעלה מעלה בלי שום מעצורים, מעולם לעולם הם עולים ובוקעים את שבעה הרקיעים עדי הגיעם לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, ששמח ומשתעשע בקולות השופר של בניו המזכירים את עקידת יצחק , עד שמגודל השמחה והשעשוע עומד הקב"ה מכסא דין ויושב על כסא רחמים כמבואר במדרש. יהודה ברבי  נחמן פתח עלה אלוקים בתרועה ה' בקול שופר- בשעה שהקב"ה יושב ועולה על כיסא דין בדין עולה. מאי טעם? עלה אלוקים בתרועה (אלוקים הוא מידת הדין) ובשעה שישראל נוטלין את שופריהן ותוקעין לפני הקב"ה, עומד מכסא הדין ויושב בכסא רחמים , דכתיב "ה' בקול שופר" ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם, והופך עליהם מדת הדין לרחמים, אימתי, בחודש השביעי".

מלאכים, שרפים, אופנים וחיות הקודש נושאי כסא הכבוד אינם יכולים להעמיד הקב"ה מכסא דין ולהושיבו כביכול על כיסא רחמים למרות גודל עבודתם בקדושה ובטהרה, אך לעומתם דוקא אנחנו אנשים קרוצי חומר מבשר ודם הנמצאים בעולם השפל והגשמי והנבזה מסוגלים לעשות עבודה זו.

בספרי חסידות ומחשבה מבואר שתקיעת שופר בראש השנה היא כלי ביטוי לתפילה אשר אנו משתמשים בה בראש השנה. תפילה שבאמצעותה ניתן להבקיע עולמות ולהגיע אל כסא הכבוד, למרות המקטרגים ומחיצות הברזל המפרידים  בינינו לבין בורא העולם. וכמו שאנו אומרים לפני תקיעת השופר "שיהיה עתה עת רצון מלפניך, ותקרע ברחמיך הרבים כל המסכים אשר הם מבדילים בינך ובין עם ישראל עד היום הזה והעבר מלפניך כל המשטינים והמקטרגים על עמך ישראל". בארוכה מבואר דבר זה בספר ברית כהונת עולם לרה"ק רבי יצחק איזיק הכהן מקאריץ זי"ע- אחד מגדולי תלמידי המגיד הק' ממעזריטש זי"ע אשר מפרש כי תקיעת השופר היא כעין תפילת שמונה עשרה, יש להתבונן במה תקיעת השופר עדיפה על פני התפילה שכל כך בוקעת רקיעים?

ביאור נפלא לשאלה זו פירש "הבית הלוי", בדרשותיו: שהרי פעמים שהקב"ה אינו מקבל תפילת  כנסת ישראל משום חטא הלשון, כמו שנאמר במסכת ראש השנה: "מפני מה אין כהן גדול נכנס לפני ולפנים בבגדי זהב? משום שאין קטיגור נעשה סניגור". גם התפילה שהיא כלפני ולפנים שהרי המתפלל צריך שיכוון את ליבו כנגד בית קדשי הקדשים. אין קטיגור נעשה סניגור, וכיון שחטאנו במוצאות הפה, בלשון הרע וברכילות, תפילתינו אינה תמיד מקובלת. כמו שאמרו חכמינו בזוהר הקדוש, בפרשת מצורע: "מי שיש בו לשון הרע, אין תפילתו נכנסת לפני הקב"ה, שהרי נתעורר עליו רוח טומאה".

בעל "החפץ חיים" זצ"ל פירש זאת, על פי משל, גביר אחד שבא לעיר אחת ונתאכסן באכסניה גדולה ויפה ומהודרת, המפורסמת לתהילה. לאחר שאכל ושתה, שאלו בעל הבית איך הוטבו בעיניו האכסניה שלו והמאכלים והמשקאות? ויענהו הגביר: באמת כל המאכלים והמשקאות המה טובים מאד, אך לאחר כל אכילה הנני מרגיש איזה ריח רע בפי... ויהי הדבר לפלא בעיני כל. ואכן נמצא, שהכלים שבהם נתנו המאכלים לא היו רחוצים ונקיים היטב והורגש מהם ריח רע. כן הדבר בעוונותינו, צריך האדם לדעת כי כדי שתפילתו תעלה לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, היא צריכה להיות נקייה וטהורה, בלי שום טומאה, וכשהוא מדבר כל היום בדיבורים אסורים, שמהם נטמאים השפתיים, ואחר כך הוא בא באותו פה שאינו נקי ומסדר תפילתו, הלא מרחפת טומאה עליה למעלה ולא תהיה לרצון.

צריך מקודם לרחוץ ולהגעיל יפה יפה את הפה, כדי שיהיה ראוי להתפלל בפה נקי וטהור. "והתרופה לזה היא שיהרהר בתשובה קודם שיתחיל להתפלל ויסכים בדעתו שלא ידבר עוד דיבורים אסורים, ואז תהיה תפילתו נשמעת, כי אין קטגור נעשה סניגור". מסיים בעל החפץ חיים זצ"ל. לכן המצורע נאמר בו "טמא טמא יקרא", כלומר הוא קורה על עצמו שהוא טמא, כדי שאנשים ישמעו ויתפללו עליו. שאלו המפרשים: למה שהוא לא יתפלל על עצמו? אלא בגלל שהצרעת באה עליו בעוון לשון הרע ולכן מפסיד הוא גם את כח תפילתו.

בזה יבואר מה שאמרה הגמרא בראש השנה: " אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, אמרו לפני זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה. ובמה? בשופר". פירוש, שלא ע"י מוצאות הפה, רק מעומקא דליבא, דרך קול השופר ולא ע"י כלי של כל השנה. שנטמאו בטומאת שפתיים.

בזה אולי ניתן להסביר את פיוטו של הקדוש רבי אמנון ממגנצא הי"ד בתפילת "ונתנה תוקף"- קדושת היום ובשופר גדול יתקע וקול דממה דקה ישמע ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו הנה יום הדין לפקוד על כל הצבע מרום בדין כי לא יזכו בעיניך בדין וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון". שלכאורה "ובשופר גדול יתקע וקול דממה דקה ישמע" הם "תרתי דסתרי" כי אם "ובשופר גדול יתקע" הרי קול השופר הולך וחזק מאד ובוקע רקיעים, איך מקול גדול זה נשמע רק: קול דממה דקה?  אכן זוהי מעלתה של תקיעת שופר שנאמר בה "וקול דממה דקה ישמע" דהיינו צעקה גדולה מלב טהור הנובעת מהקול הדומם במשך השנה כולה אשר הוא נקי וטהור, החבוי במעמקי הנפש היהודית.

זה שיסד רבי נחוניא בן הקנה בתפלת "אנא בכח" "שועתינו קבל ושמע צעקותינו יודע תעלומות" שלכאורה מפני מה אנו מבקשים "ושמע צעקותינו יודע תעלומות" בעוד שאם אנו זועקים ומשוועים הרי תפלתינו נגלית לעין כל. אלא הכוונה היא כאמור שצעקה היא טהורה מהלב החבוי והדומם כפי שנאמר "צעק לבכם אל ה'", ולפיכך רק ה' יתברך שהוא יודע תעלומות מכיר בה ושומעה. זהו קול השופר המבטא את תרועת הלב בקול פנימי יותר. וזוהי כוונת הפייטן "ובשופר גדול יתקע" אימתי כאשר "וקול דממה דקה ישמע"- קול חזק הנובע מדממה של לב טהור שרק יודע תעלומות מכיר בה ושומעה.

תקיעת השופר היא איפה תחליף לתפילות הפה ועדיפה עליהם כדי שלא יהיה קטיגור נעשה סניגור. בכוחה ביום הדין אנו מסירים את המסכים, ומתפללים כי מלך חפץ בחיים יזכרנו לחיים ויכתבנו ויחתמנו בספרן של צדיקים גמורים לחיים טובים ולשלום.

על סף השנה החדשה המתחדשת עלינו לטובה , עם דמדומי השמש השוקעת נישא תפילה כי תחל שנה וברכותיה, כשבשנה זו שנת השמיטה מתווספת לנו גם הבטחת התורה: וצוויתי את ברכתי לכם , וברוך מרחם על הארץ ירחם על בריותיו ויקיים בנו:בספר חיים ברכה ושלום, ופרנסה טובה, ישועה ונחמה וגזרות טובות נזכר ונכתב לפניך אנחנו וכל עמך בית ישראל לחיים טובים ולשלום.