פרשת "נצבים-וילך" ה'תשס"ז

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

מצות התשובה

פרשתינו עוסקת במתנת התשובה: ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו... אם יהיה נדחך בקצה השמיים משם יקבצך ה' אלוקיך ומשם יקחך... ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך... " דורשי רשומות היו אומרים: "את לבבך ואת לבב" ר"ת אלול.

בסיומה של פרשה זו נאמר: כי המצוה הזאת אשר אנוכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמים היא לאמור מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה, כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו". מהי אותה מצווה שיכולנו לסבור שרחוקה היא מאיתנו ואינה בהישג ידינו, שהתורה מוצאת לנכון להפריך זאת ולומר: כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו"?

רש"י מפרש כי אין לזה קשר לפרשת התשובה, וכוונת הכתוב הוא על מצוות לימוד תורה. ישנם כאלו הסוברים כי ידיעת התורה נחשבת למשימה בלתי אפשרית, כמשהו המצוי בשמים או מעבר לים. אולם התורה מודיעה שלא כך פני הדברים. למרות היקפה העצום של התורה היא נמסרה לבני אדם, והם מסוגלים לקנות בה חלק.

שונה מזו שיטת הרמב"ן. לדבריו "המצוה הזאת" שבה דנה התורה, זהו המשך של הפרשה הקודמת והיא מתייחסת למצוות התשובה. עליה מעידה התורה שאינה בשמיים ואך לא מעבר לים, אלא קרובה היא אלינו וניתנת לביצוע בכל מקום ובכל שעה. כעין זאת כתב גם הספורנו: כי אמנם זאת המצווה של תשובה אשר אנוכי מצווך היום... לא נפלאת היא ממך שתצטרך לנביאים, ולא רחוקה היא שתצטרך לחכמי הדור הרחוקים שיפרשו לך, באופן שתוכל לעשותה אפילו בגלות...

הרמב"ן מוסיף שלפיכך נאמר בפסוק: "בפיך ובלבבך לעשותו" -  כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך, אבל קרוב אליך מאוד, לעשותו בכל עת ובכל מקום. וזה טעם "בפיך ובלבבך לעשותו", שיתוודו את עוונם ואת עוון אבותם בפיהם, וישובו בליבם אל ה'.

הגמרא במסכת עבודה זרה (י"ז) מספרת על רבי אלעזר בן דורדיא, שהיה בראשית דרכו חוטא ועבריין בעוונות כבדים וחמורים , פעם אחת הלך וישב בין שני הרים וגבעות. אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמינו... אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים. אמרו: עד שאנו  מבקשים עליך, נבקש על עצמינו... אמר:  חמה ולבנה בקשו עלי רחמים. אמרו: עד שאנו  מבקשים עליך, נבקש על עצמינו... אמר אין הדבר תלוי אלא בי! הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה, עד שיצתה נשמתו, יצתה בת קול ואמרה : רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא.

אותו רבי אלעזר בן דורדיא שהיה שקוע בתהומות החטא סבור היה שאין לו תקווה לצאת משם, אלא בעזרתם של אחרים. מן התהום אליה הדרדר קרא להרים והגבעות, לשמים ולארץ לחמה וללבנה שיושיטו לו חבל הצלה, אלא שהובהר לו כי כל אלו לא יוכלו להיות לו למשען ולעזר. מי שינסה להישען על אלו, במהרה יתברר לו שנשען על משענת קנה רצוץ, כי אז החליט שאין הדבר תלוי אלא בו. עד שמשמיים העידו שתשובתו מעומק הלב נתקבלה ברצון.

הגמרא מספרת עוד כי למשמע הבת קול שיצאה משמים המצביעה על האפשרות להשתנות בשעה קלה התרגש רבי, הוא רבינו הקדוש , עד כדי דמעות ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת. לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן, אלא שקוראין אותן "רבי".

הגר"ח פרידלנדר זצ"ל היה מפרש כי התואר "רבי" שהוענק באותה שעה לאלעזר בן דורדיא לא היה תואר כבוד סתמי. אלעזר בן דורדיא אכן נעשה באותה שעה רבי ומורה לדורות מהי הדרך אל התשובה. היא אינה תלויה בשום גורם חיצוני אלא בנו עצמינו ובהחלטתינו הנחושה, כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו.

הרב מפוניבז' הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל הביא משמו של ה"חפץ חיים" זצ"ל, על דברי המדרש המספר כי רבי חנינא בן דוסא שראה את בני עירו מעלין נדרים ונדבות לירושלים, אמר הכל מעלין לירושלים ואני איני מעלה דבר... יצא למדברה של עירו וראה שם אבן אחת, ושבבה וסיתתה ומירקה, ביקש לשכור לו פועלים (להעלותה) אמרו תן לנו חמישה סלעים... ולא נמצא בידו דבר לשעה... זימן לו הקב"ה חמישה מלאכים... ובלבד שתתן ידך ואצבעך עמנו, נתן ידו ואצבעו עמהם ( וברגע עפו ופרחו) ונמצאו עומדים בירושלים.

לכאורה, שאל ה"חפץ. חיים", תמוה הדבר: מפני מה עיכב הקב"ה עד שחיפש לשכור אנשים, ולא שלח לו המלאכים תיכף בתחילת העניין ? ומה פשר התנאי שהעמידו המלאכים לרבי חנינא בן דוסא " ובלבד שתתן ידך ואצבעך עמנו"? אין זאת אלא ללמדנו, שהאדם מחויב לפעול בכל מצב שהוא, ולעשות מצדו את כל מה שניתן לעשות, אפילו אם בדרך הטבע המשימה שלו נראית כבלתי אפשרית, אסור לו להפסיק לבצע מחשבתו. כי מובטח לו שהקב"ה ישלח עזרתו מקודש בדרך נס. זאת בתנאי שהאדם עושה מצידו את כל מה שיכולים לעשות, יבוא הסיוע ממעל.

סייעתא לדברינו הוסיף החפץ חיים מוצאים אנו בפרשתינו "לא בשמים היא" ופירש רש"י "שאילו היתה בשמים היית צריך לעלות אחריה וללמדה"- הרי אפילו אם נעשה אלף סולמות לא נגיע לשמיים! משמע, אם כן, שאנחנו מצדנו חייבים לעשות ממש כל מה שביכלתינו לעשות, אפילו אם ברור מראש שאין בכח עשייתנו להשיג את המטרה, כי אז הקב"ה מבטיח לעזור לנו מחוץ לדרך הטבע.

זהו פרט חשוב בעולמה של תשובה: פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם.