פרשת חוקת ה'תשס"ז

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

"ודברתם אל הסלע לעיניהם"
אחת הפרשיות העלומות בתורה היא פרשת "מי מריבה", שבעקבות הכאת משה רבינו במטהו על הסלע כדי להוציא ממנו מים נגזר עליו ועל אהרון לא להיכנס לארץ ישראל, וגדולי המפרשים נדרשו להסביר את חטאם ועונשם.

בתוך התמונה הכוללת המתוארת בתורה אודות מה שאירע באותו מעמד, נאמר פרט נוסף הדורש הסבר, והוא הציווי שנאמר למשה: " ודברתם אל הסלע לעיניהם" (כ', ח' ). הרי כיוון שהדגש היה על הדיבור, ללא הכאה וללא מעשה כלשהו, היה צריך להאמר "ודברתם אל הסלע לאזניהם" ולא "לעיניהם" שהרי קולות שומעים ולא רואים?

שאלה דומה נשאלת במעמד הר סיני , שם נאמר: "וכל העם רואים את הקולות" (שמות כ, ט"ו) ושם מציין רש"י את הנס הגדול שעם ישראל ראו את הנשמע- דרגת שיא שזכו לה ישראל בשעתם הגדולה ביותר, שלכאורה לשם מה היה צורך בנס גדול כזה של לראות את הקולות, ולא להסתפק בשמיעת הקולות בלבד, הרי הקב"ה לא עושה נס בכדי?

כשמתבוננים במהותם של הראייה והשמיעה, העומק שבהם וההבדל שביניהם, ניתן להבין זאת. שהרי ראייה היא משהו רחב יותר, היא מכלול של דברים, קשה לראות אדם מבלי לראות את כל הרקע שהוא נמצא בו, אם הוא בין אנשים או לא, אם הוא יושב או עומד, מהו לובש וכדו'. לעומת זאת שמיעה היא ממוקדת יותר, כשיש רעש קשה לשמוע, תרי קלי לא משתמעי – לא ניתן לשמוע שני אנשים המדברים באותה שעה.

כשהקב"ה נתן את עשרת הדיברות, לא היה אלו עשרת הדברים לבד, כמו שרש"י מביא את דברי המדרש בסוף פרשת משפטים עה"פ "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם", שכל שש מאות ושלוש עשרה מצוות בכלל עשרת הדברות הן, ומוסיף את דבריו של רבי סעדיה גאון שפירש שבכל דיבור נאמרו המצוות התלויות בו. כך שעם עשרת הדברים ירדו לעולם תורה שלימה, תרי"ג מצוות, ערכים ומוסר, ערבות הדדית, ובכלל החותמת על היותינו עם סגולה, העם הנבחר. א"כ לא היה זה רק שמיעה של קולות- של אותם עשרת הדברות, אלא היה זה ראיית מכלול עצום של דברים. על כן אומרת התורה, "וכל העם רואים את הקולות" בני ישראל ראו והבינו את מכלול הדברים שמאחורי הנשמע, זה לא היתה שמיעה גרידא, אלא ראיה שלימה של המכלול כך שזה לא היה נס בכדי.

נשים לב שהתלמוד בבלי שמביא מחלוקת תלמודית בכל נושא, והוא מנסה לפרק ולהבין אותה הוא אומר "תא שמע"- בוא ושמע לעומת הזוהר הק' האומר "תא חזי"-  בא וראה . כי התלמוד העוסק בחיי היום יום, בדברים נקודתיים משתמש בשמיעה שהיא ממוקדת יותר, אך הזוהר העוסק בהנהגתו של הקב"ה, בדברים עמוקים שברומו של עולם, משתמש בראייה הרחבה יותר המשקפת מכלול של דברים.

י"ל שזו היתה כוונתו של הקב"ה בנס, של באר המים שהשקה את כל ההולכים במדבר. לא רק להתבונן בנס הספציפי הזה, אלא לראות את מכלול הבריאה, שכל פרט ופרט שבה כפופה לקב"ה, ועל כן נצטווה משה ואהרון לדבר אל בני ישראל לעיניהם ולא רק לאוזניהם.

ברוח דברים אלו ניתן ליישב שאלה נוספת שנשאלה בפי המפרשים. על השוני שבין השנה הראשונה ליציאת בני ישראל ממצרים כשישראל נזקקו למים ברפידים, ששם הצטווה משה מפורשות להכות את הסלע, לבין מה שאירע בשנת הארבעים, שבשל ההכאה על הסלע, הוא נענש על כך?

ההבדל היה במצבם של עם ישראל, בפעם הראשונה היה זה עוד קודם מתן תורה, ואז אכן היו ישראל בדרגה נמוכה יחסית, עדיין מוקדם היה מידי להנחילם את ההכרה שדיבורו של הקב"ה הוא השליט היחיד בתבל וכל כוונת הנס היתה נקודתית להשקותם מים. אולם לאחר מתן תורה העפילו ישראל לפסגות גבוהות עוד יותר בהכרת האלוקות, ומעתה בהוצאת המים על ידי ההכאה היה כמין מיעוט בפרסום כבוד שמיים, כי כוונת הנס היתה להראות את המכלול של כפיפות הבריאה למאמרו של הקב"ה ולכן הקב"ה ציווה לדבר אל הסלע ודן את משה ואהרון כשלא נהגו כן.

רגליים להסבר זה מצינו בדברי חז"ל (ילקוט שמעוני) כשהנער קטן, רבו מכהו ומלמדו, כיון שהגדיל, בדיבורו הוא מייסרו, כך אמר הקב"ה למשה: כשהיה סלע זה קטן, הכית אותו שנאמר: "והכית בצור", אבל עכשיו : "ודברתם אל הסלע", שנה עליו פרק והוא מוציא מים מן הסלע. ברור שהסלע לא התבגר ולא גדל במרוצת השנים, אלא ישראל הם שהשתנו ועלו מדרגה, ולכן ההכאה התאימה לדרגתם הישנה מבחינת שמיעה אך לאחר מתן תורה עלו דרגה למצב של ראייה , ולכן משה נצטווה לדבר אל הסלע, ולא להכותו וזהו מבחינת ראיית המכלול.

על פי זה ניתן ליישב את קושיית המהרש"א בחידושי אגדות (סוטה י"ב ע"ב) שכאן רש"י כותב שחטאו של משה היה בכך שהכה את הסלע ולא דיבר אליו, ואילו במס' סנהדרין (ק"א ע"ב) פירש רש"י שנענש בעוון שאמר "שמעו נא המורים"? ושמא הדברים אינם סותרים אלא משלימים זה את זה. התוצאה של כינוי בני ישראל בשמעו נא המורים, היתה הפחתת דרגתם שבעקבותיה הכה את הסלע ולא דיבר אליו, היא השמיעה הנקודתית ולא ראיית המכלול, באם ישראל היו לדעת משה בדרגה עליונה באותה שעה, הנס היה צריך להיות לעיניהם ולא לאוזניהם כך שרש"י נתכוון לחטא אחד.