פרשת נשא

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

"ברכת כהנים"
במרכזה של הפרשה אנו מצווים על "ברכת הכהנים" וכבר האריכו הפוסקים (עיין חרדים פרק י"ב אות י"ח ובהפלאה בכתובות דף כד ע"ב) האם מצווה זו מוטלת על  הכהנים בלבד שיברכו את ישראל או גם מצווה על ישראל להתברך מפי הכהנים? אך מעניין מאוד לשון הברכה אותה מברכים הכהנים לפני שמקיימים את המצווה: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לברך את עמו ישראל באהבה", והשאלה שנשאלת היכן צוו הכהנים לברך את עמו ישראל דוקא  מתוך אהבה, עד כדי כך שנפסק בהלכה שכהן שיש לו שונא בקהל אינו רשאי לברך? ברכה כן! באהבה מנין?

אנו מוצאים שלברכה שלפני ברכת הכהנים יש חשיבות רבה,דהנה בגמרא? כתובות (כד ע"ב) מבואר שישראל הנושא את כפיו בברכת כהנים עובר בעשה דכתיב "דבר אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל", -   אתם תברכו ולא זרים, ולאו הבא מכלל עשה – עשה. דין זה נפסק להלכה (או"ח סימן קכ"ח רמא' שם) "ואין לזר לישא כפיו אפילו עם כהנים אחרים, "א"כ נשאלת השאלה איך רשאי ישראל לברך את חבירו או בניו בברכת כהנים? משיבים הפוסקים:  שהאיסור דוקא בנשיאת כפים אבל אם לא בירך מתחילה ומברך ברכת כהנים בלא נשיאת כפים וברכה לפניה מותר. פוק חזי מאי עמא דבר שלא חוששים משום הזכרת ה' לבטלה. הרי שהברכה היא חלק בלתי נפרד מהמצווה., א"כ יש לדקדק שבעתיים מהיכן למדו את חובת האהבה שנאמרה בברכה?

עוד יש להבין את כפל הלשון שבפסוק:  "דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כי תברכו את בני ישראל אמור להם יברכך ה' וישמרך וגו', ושמו את שמי על בני  ישראל ואני אברכם" הרי פתח בדבר אל אהרון ואל בניו, מדוע הוסיף: "אמור להם",  שלכאורה שפת יתר הוא?
 מספרים שכשבא הרה"ק רבי לייבוש מבערזאן זי"ע אל מרן הדברי חיים זי"ע לאחר פטירת אביו השפת אמת זי"ע סיפר שהחסידים מאיצים עליו שיקבל עליו את עול ההנהגה והוא יודע בעצמו שאינו ראוי לזה, וביקש את  עצת הדברי חיים. אמר לו: כלל זה יהיא בידך, באם יבא אליך אדם מישראל וישיח לפניך את צערו ומכאובו ותרגיש בעצמך שזה כואב לך כאילו היה צערך הפרטי, אזי יש כח בידך לברך את ישראל ולפעול ישועות עבורם. זהו היסוד   לכל  הנותני הברכות שבאם מרגיש האחד את צער זולתו כמו שהיה צערו האישי יש בידו לפעול עבורו. זה שאמר הקב"ה למשה שיאמר לאהרון ובניו "כה תברכו את בני ישראל אמור להם", היינו שיהיה אצלם כמו שהיו אומרים ומרגישים לעצמם, ובכזה אהבה יברכו את ישראל ואז יהא: ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, שישפיע הקב"ה את ברכות  הכהנים לבני ישראל.

מכאן למדו חז"ל שחלות ברכת כהנים היא דווקא כשבאה מ"אהבה" ועל כן הוסיפו זאת בברכה, לפניה ואף קבעו שמי שיש לו שונא אינו יכול לברך ברכת כהנים, כי הרי לא בכדי נבחרו אהרון ובניו למצווה זו, כי אהרון היה "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
לזה אולי התכוון גם רש"י  אשר מצטט את הספרי על המילים "אמור להם" שיהו כולם שומעים, שלכאורה איך ניתן לצוות כהן שאחרים ישמעו? אלא כהמשך דבריו "אמור מלא, ולא תברכם בחפזון ובבהלות אלא בכוונה ובלב שלם, "דהינו שיעשו את ישראל מוכשרים לקבל ולשמוע את הברכה ואיך? ע"י שיקרינו אהבה ולב שלם וכמים פנים אל פנים כן לב האדם אל האדם.
כמה מתאים לכך סיפורו של הרבי ר' זושא זי"ע אשר למד  משיכורים שישבו בבית מרזח, מהי אהבת ישראל, וכה סיפר רבי זושא זי"ע שבאחת ממסעותיו לגלות נכנס לבית מרזח ומצא שתי שיכורים משוחחים כשהאחד אומר לחבירו אני אוהב אותך! וחבירו משיבו אתה לא אוהב אותי! כך נמשך הוויכוח, עד שאומר לו חבירו אם אתה אוהב אותי, ספר לי מה כואב לי? אם אתה מרגיש  אותי אמור לי מה מעיק עלי? אמר הרבי ר' זושא מכאן למדתי מהו אהבת ישראל אמיתית, אם יהודי מרגיש את כאבו של הזולת מבלי שיספר לו, זוהי אהבה אמיתית. "לברך את עמו ישראל באהבה", כי  אין ברכה אמיתית בלא אהבה.