פרשת "במדבר"

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים 

זכות אבות

המדרש מספר ששעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו אומות העולם בהן, מה ראו להתקרב יותר מן האומות? סתם פיהם הקב"ה, אמר להם הביאו ספר יוחסין שלכם שנאמר "הבו לה' משפחות עמים", כשם שבני מביאין.  דברי המדרש תמוהים, איזו תשובה יש בכך שאין להם ספר יוחסין, וכי אדם שאינו מיוחס לא יכול לעסוק בתורה, הרי המשנה באבות פרק ב' מדגישה "התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך, ועוד אמרו על הכתוב "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב" אל תקרי מורשה אלא מאורשה, הרי שהתורה אינה ירושה שצריך יחוס כדי לקבלה, א"כ מה התשובה לאומות העולם?.

המהר"ם שפירא זצ"ל מלובלין הסביר זאת בדרך משל: אברך בא לרבי שלו להיוועץ עמו בעניין  עסקים שמציעים לו, האחד עסק שהסיכון  רב בו ויש חשש לאבדן הנדוניא כולה במקרה של כשלון, לעומת זאת במקרה של הצלחה הסיכוי הוא להתעשר עושר רב במשך זמן קצר, ואילו העסק שהשני אין בו רווח רב, אך מאידך גיסא, גם סיכון אין, את כספו יוכל תמיד לקבל בחזרה, איזה מסחר מציע לו הרבי לקבל? אומר לך – השיב הרבי: אם יש לך אבא וחותן עשירים, עשה את המסחר המפוקפק, כיוון שגם אם צפוי לך הפסד תקבל נדוניה חדשה אך אם אין לך משענת שכזו, עסוק במסחר שאין בו לא רווח מופרז ולא הפסד מסוכן.

גם התורה והמצוות הכתובות בה, אפשר להרויח בהם הרבה אם שומרים עליהם, אך לעומת זאת אם עוברים על המצוות אז העסק כרוך בהפסדים גדולים. "שבע מצוות בני נח" קלות הן לשמירה, לכן אין שכרן מרובה. העם היהודי  קיבל תורה בהסתמכות על זכות אבות אשר הטביעה בנו את החותם המכוון את צעדינו ומסייע לנו להמתיק את הדין על ידי הסתמכותינו בתפילותינו על זכות אבות, כך שגם אם פעמים סוטים מן הדרך ניתן בקלות להכנס חזרה למסלול הנכון שנסלל לנו מאבותינו ורבותינו, אבל מה היו עושים בני עשיו שאין להם זכות אבות  ובנקל היו סוטים מן הדרך. זאת התשובה שמשיב להם הקב"ה: הביאו ספר יוחסין.

עם זאת צריך לדעת שייחוס היא מעלה רק למי אשר הולך בדרך אבות ואף חייב להתמיד ללכת בדרך שנסללה, זה אינו מקנה זכות לעשות ככל שעולה בדעתינו ולטעון על הסתמכות בזכות האבות.

דוגמא כנה ישמש לנו הסיפור בגאון רבי משה יצחק סג"ל זצ"ל, גאב"ד פוניבז', שהשתתף באסיפת בעלי בתים עשירים בעניני הצלה תוך כדי מהלך האסיפה סערו הרוחות והתחילו הנאספים לריב כל אחד התגאה ביחוסו, וצרח כלפי חברו: מי אני ומי אתה? אני מיוחס וגביר גדול ממך צעק חבירו לעומתו: מי היה אביך? סנדלר! ואילו אבי רב נכבד. ניסה רבי משה יצחק להשתיקם בדברים רכים, אך לשוא, דבריו נפלו כ"קול קורא במדבר". עמד ונקש בחוזקה בשולחן, והכריז: שקט! רצוני לומר דבר תורה, מאימת כבוד הרב נפל שקט באולם האסיפה.
פתח הרב ואמר: הסוסים והחמורים באו בטענה לפני הקב"ה, מדוע ניגרע מכל הבריות שבראת בעולמך? חיות הטרף אין להן אדון והמה מהלכים דרור כבני חורין. חיות הבית.  שיש להן אדון, זוכות בלילה להיכנס לרפת ולול חם וישנים במנוחה, ואילו אנו, החמורים והסוסים, אין לנו לא יום ולא לילה, כשמתחשק לאדון שלנו לנסוע באמצע הלילה, מצליף בנו מכות נמרצות ומעירנו ואנו חייבים מיד לרוץ, וגרוע מכל הצרות הללו, שלא נתת לנו לשון לדבר לפני האדון, הרבה פעמים סובלים אנו מכאבי גב, ואין בעלינו יודע מזה, והוא מצליף דוקא במקום הכואב. שמע הקב"ה את טענתם הצודקת, ועשה נסיון אחד נתן רשות לחמור לדבר, הוא חמורו של בלעם בן בעור מה יצא מדיבורו? הוא לא דיבר דברים של טעם, לא ביקש מאדונו בלעם להיות זהיר מעתה קשירת הרסן ולחוס על בריאותו ומנוחתו, אלא סיפר על "יחוסו" – ותאמר האתון אל בלעם: "הלא אנכי אתונך אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה". (במדבר כ"ב) מאז ניטל ממנו הדיבור. שוטים שכמותכם! סיים רבי משה יצחק, אם כבר ניתנה לכם רשות דברו לעניין! אל תשחיתו דבוריכם בסיפורי "יחוס" והתכבדות בקלון חבריכם. הייחוס הוא מעלה בשעה שמדברים לענין ועוסקים בעיקר, אך לא שהייחוס נהפך לעיקר.

הגאון בעל "חתם סופר" זצ"ל, היה לו שמש, שהיה מתגאה מאוד ומתרברב – משני טעמים: ראשית, מפני שהוא משמשו של החתם סופר, ושנית, מפני שהיה לו דוד גביר נודע, בנקאי בפרשבורג. כשסיפרו על כך לחתם סופר, קרא אליו את השמש ואמר לו: אינני מבין, במה יש לך להתגאות כל כך  אילו תורה ידעת כמוני ועשיר היית כדודך היה לך במה להתגאות, אבל אם תורה יודע אתה כמו דודך ועשיר הנך כמוני במה מתבטא היחוס שלך? הייחוס הוא כלי מכוון למי שהולך בדרך הטוב, אך הוא כלי משחית למי שאינו הולך בדרך הטובה.