פרשת "אחרי מות – קדושים"

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים


לדון לכף זכות

בפרשת קדושים העוסקת רבות במצוות שבין אדם לחברו, יש שני פסוקים שלמרות שסמוכים אחד לשני, נראים כסותרים האחד את השני. בפסוק הראשון נאמר: "בצדק תשפוט את עמיתך", מביא רש"י על כך את דרשת חז"ל שכוונת הכתוב:"והוי דן את חבירך לכף זכות". ומיד לאחר מכן נאמר "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא", מצווה שלכאורה לא ניתן לקיימה בשעה שדנים את חברינו לכף זכות, כי איך ניתן להוכיח חבר על מעשה שאינו ראוי, בשעה שאנו דנים אותו לכף זכות ומניחים כי מאחורי צעדיו ומעשיו מסתתרת כוונה עמוקה וטובה אשר גרמה לו לעשות את מעשהו! מצווה זו סותרת את המצווה הקודמת של "בצדק תשפוט את עמיתך" המורה לדון לכף זכות?

עוד יש לשאול על כך שפעולה זו של  לדון לכף זכות, מכונה בפי התורה "צדק", עד שהיא קוראת אלינו "בצדק תשפוט את עמיתך", וכי לזה צדק יקרא? הרי צדק משמעותו שורת הדין, וכי שורת הדין היא המחייבת שנדון לכף זכות? לכל היותר היינו מכלילים זאת במוסר, בחסידות, בלפנים משורת הדין, אך ודאי לא במושג ה"צדק", וכי מי שדן לכף חובה הוא פחות צודק ממי שדן לכף זכות, הרי מדובר במעשים הניתנים להתפרש בסבירות שווה לזכות ולחובה ושמא אכן פעל האיש בצורה שלילית, א"כ מדוע הצדק מעדיף לדונו לכף זכות?

בפרשת אחרי מות הנקראת אף היא בשבת זו, אנו קוראים על הצווי לכהן הגדול להכנס לקודש הקודשים דווקא בבגדי לבן כמו שנאמר: "כתונת בד ומכנסי בד יהיו על בשרו", דרשו חז"ל: "מגיד שאינו משמש לפנים בשמונה בגדים  שהוא משמש בהם בחוץ, שיש בהם זהב, לפי שאין קטגור נעשה סנגור אלא בארבע ככהן הדיוט וכולן של בוץ". שואל הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל בפירושו "אוזניים לתורה" – לשם מה היה הכהן הגדול ביום הכיפורים פושט בגדי זהב ולובש בגדי לבן פושט בגדי לבן ולובש מחדש בגדי זהב, הרי טענת אין קטיגור נעשה סניגור היתה צריכה להיות בכל היום הקדוש, הן בעבודות פנים והן בעבודות חוץ, מדוע דווקא אומרים זאת בעבודות הנעשות לפני ולפנים בקודש הקודשים, ולא גם בעבודות הנעשות במשך כל היום מחוץ לקודש הקודשים?

ההבדל קובע רבי זלמן סורוצקין זצ"ל נמצא במהות מצוות התוכחה, אין שום ספק שאם אנו רואים איש או אישה עוברים על דת משה וישראל הרי שחייבים אנו למחות בידם עד כמה שאפשר, כל רב בישראל ומוכיח בשער חייב להגיד לעם ישראל פשעם ולבית יעקב חטאתם, כדי שישובו אל ה' ורפא להם, ה"לימוד חוב" הזה אינו אלא זכות לישראל, שעל ידי כך הוא מקרב את לבם לאביהם שבשמיים. במה דברים אמורים?כשמוכיח מדבר אל העם או אל יחיד, אזי חובה עליו לעמוד בפרץ ולהוכיח את העם על פשעם וחטאתם. אולם מאידך גיסא בשעה שהרב או המוכיח מדבר ומתפלל לפני הקב"ה, אז עליו ללמד רק זכות על ישראל ולמצוא תירוצים על עוונותיהם ופשעיהם. אפילו בדרך עקלתון ורחוקה חייב הוא לחפש זכויות, ועליו לדבר אך ורק טוב וחסד על ישראל לפני הקב"ה. כך שלדון לכף זכות אינו סותר את מצוות התוכחה שהיא קיימת  בכל הזמנים, אלא שהיא מתייחסת כלפי בורא העולם וההוכחה מתייחסת לזרז ולמנוע שתתבטל תורה ומצוות מישראל.

זה השוני בבגדי הכהן הגדול ביום הכיפורים, בשעה שהכהן הגדול עובד ביום הקדוש בשנה בעזרה המלאה בכהנים וישראלים שבאו לראות בעבודתו, לובש הוא את בגדי הזהב שלו אף על פי שעל ידי זה הוא מזכיר את חטא העגל. אין בזה כלום, אלא אדרבא יראה העם ויזכור את אשר הקצפנו לה' אלוקינו ויבוש אל ה' המרבה לסלוח. אבל בשעה שנכנס לקודש הקודשים, לפני ולפנים, להתפלל על עם ישראל, בשעה שאסור לכל אדם להיות בהיכל, כפי שנאמר בכתוב: "וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקודש עד צאתו,אז בודאי אין שום ענין של תוכחה ואזי עליו למצוא כל מיני תירוצים ואמתלאות כדי לכפר על עוונות בני ישראל, וללמד עליהם זכות לפני המקום, וכל שכן שעליו לסלק כל דבר המזכיר את עוונות בני ישראל. לכן פושט את בגדי הזהב שממנו נעשה העגל ולובש בגדי בוץ לבנים שהוא סימן למחילת העוונות וכמו שכתוב בנביא ישעיה (א' י"ח) "אם יהיו חטאיכם כשני כשלג ילבינו".

מסופר על רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצוק"ל שפעם אחת הלך בתשעה באב ברחובה של עיר וראה אדם מישראל יושב על המרפסת של ביתו ואכל את סעודתו בפרהסיא, נטפל אליו רבי לוי יצחק ואמר לו: בני בודאי שכחת שתשעה באב היום! לא רבינו – משיב הלה זוכר אני כי היום תשעה באב! אולי אינך יודע – חזר רבי לוי יצחק ואמר שוב: שתשעה באב הוא יום צום ואסור לאכול ולשתות בו. יודע אני שתשעה באב תענית ציבור הוא – השיב הלה בעזות מצח. בודאי חלוש אתה והרופאים אסרו עליך את התענית – ניסה רבי לוי יצחק לחפש לו זכות, חס ושלום – השיב הלה כשהוא מחייך בריא ושלם אני בכל רמ"ח אברי ושס"ה גידי, נשא רבי לוי יצחק את עיניו למרום וקרא: ריבונו של עולם ראה כמה מידת האמת של יהודי מגעת, נוח לו ליהודי זה להשים את עצמו רשע ובלב שלא להוציא שקר מפיו.

סניגורן של ישראל ודאי הוכיח את אותו יהודי, אולם כלפי הקב"ה התבטא תמיד כדברי סניגוריה. אלו המצוות שנאמרו בפרשת קדושים:  מחד בצדק תשפוט את עמיתך – כלפי הקב"ה, אצלו תלמד תמיד זכות על חבירך, כי אז יחשב הוא צדיק כמו שפירש הבעש"ט שאין נגזר עם שום אדם גזר דין אלא אם כן הוא פוסק בעצמו כן, כי בודאי אם לו בפירוש על עצמו, יכחיש ויאמר שאין הדין כן, על כן מראים לו אדם אחר שעשה מעין מעשים ועליו הוא פוסק את דינו ,
הרי שבהיותך מליץ יושב על חבירך נחשב אתה לצדיק כלפי הקב"ה ביחס גם למעשיך.
אולם אין זה סותר אותך מלהוכיח את חבירך, גם אם אתה  מוסרו ודנו לכף חובה.
כבר אמרו חז"ל: כל המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו – במידה שננהג כלפי חבירנו כך יתנהגו כלפינו.