חג הפסח- תאיר כאור יום חשכת לילה

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

תאיר כאור יום חשכת לילה

חג הפסח מצוין על ידינו בניגודים, מחד אנו אוכלים את המרור והחרוסת המבטאים את הגלות והשעבוד , ומאידך אנו מסיבים כבני מלכים ואוכלים את המצה, ולו זכינו גם את קרבן הפסח, המזכירים את החרות והגאולה. זאת ועוד, הלל לא היה מסתפק באכילת דברים אלו בנפרד, אלא היה כורך פסח מצה ומרור ביחד, והשאלה הנשאלת איך ניתן לזכור גלות וחרות בצוותא? הרי באם רוצים לבטא גאולה, עלינו להשכיח מליבותינו את השעבוד?

הבן איש חי, מביא משל, על מלך שהייתה לו בת יחידה ומפונקת, באהבתה אותה חשש להשיאה לבן מלכים, כזה אשר יחציף פניו בגאוותו, ואולי חלילה אף יבוא ויקנטרה בדברים, לפיכך שקד לחפש אחר חתן לביתו שיהא סבלן, ואף כי רוחו גדולה, תהיה נפשו שפלה. מידות אלו אמר לעצמו אינן מצויות בנסיכים ורוזנים, משום כך חיפש לה עני בן טובים... אשר על כן כשבאה אליו הצעה לבן ממשפחה מיוחסת,בעל מידות תרומיות, וגינוני עדינות הן גינוניו, עמד מיד והציע לו חופה.

ראה הבחור שזהו רצון המלך ולא איוה לסרב לו. אלא שהמלך דחק בו ביותר ורצה לערוך את משתה הנישואין במהירות האפשרית, חשש כרסם בו שמא יתחרט הבחור מפני גודל המטלה של "משפחת-מלוכה", לפיכך מיהר את כל עבדיו לערוך את טכס האירוסין במהירות כמעט בלתי אפשרית...ולשם כך הוחלט לאפות לראשונה בבית המלך לחמי מצה מרוב חיפזון באפיה. עם סיומה נטל החתן משארית לחם-המצה והטמין עמוק בצרורו.

עבר זמן ודעתו של החתן זחה עליו. ראה זאת המלך קרא לחתנו אל חדרו האישי, נטל מזוודה שהייתה מוחבאת  בארונו והוציא ממנה את בגדיו המיושנים של חתנו "זוכר אתה ערימת סמרטוטים זו שעמה באת אלי? וכיצד זה זחה דעתך עליך מרוב מעדנות? ואם שכחת,חושב אתה שאף אני אשכח?!" הרעים בקולו.

לא השיב הנזוף דבר, אץ לחדרו, נטל את צרורו הישן , הוציא ממנו את פירורי המצה והביאם אל המלך: "אף אני אדוני המלך, זוכר את המהירות בה הכנת את סעודת ארוסי, אף אתה אצת לגדלני. מרב אהבתך אותי, ועתה למה תופסק ברית אהבה זו?!"

בשעת אכילת כורך, מביא הבן איש חי, מצווינו הקדוש ברוך הוא לאכול את המרור כדי להזכירנו את עומק דלותנו ואת ימי  ענינו ושעבודנו ב"בית עבדים", משל כאילו אנו מצווים: זכור מאין באת. ואנו הבנים, אשר זכינו ליציאת מצרים זו למען קבלת התורה,כורכים את המרור עם המצה כדי להזכיר את מהירות אותה יציאה, ואת החיפזון הגדול שהיה בעת ההיא של הגאולה מתוך חשש שנטמע בשער הטומאה שאין דרך חזרה ממנו... והרי "חשק בכם ה'".

שילוב המרור עם המצה באה ללמדנו על גאולת הנפש של עם ישראל בעת יציאת מצרים. גאולה נצחית בכל עת ובכל מצב, באור יום ובחשכת לילה, הנובעת מאהבת הקב"ה לישראל ומאהבת ישראל לאבינו שבשמים. משום כך אנו מבקשים גם עתה את הגאולה למרות שפלותינו ועניותנו ברוח ובנפש.

רעיון זה נמצא גם בבשורת הגאולה אל משה רבנו שהיתה במילים: "פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים". (שמות ג') רש"י על המילים: "ושמעו בקולך" מביא את דברי חז"ל, מכיון שנאמר להם לשון זה ישמעו לקולך, שכבר סימן זה מסור בידם מיעקב ויוסף, שבלשון הזה הם נגאלים.

הרמב"ן שואל, איך באמצעות סימן זה האמינו העם במשה רבנו, והרי יכול להיות שכשם שהם ידעו המסורת שהגאולה תעמוד בסימן הפקידה הכפולה, כך גם משה רבנו ידע זאת, ואם כך היה מקום עדין לחשוד שמא הוא מתעתע בם ומוליכו שולל? לא אחת במרוצת הדורות  הציגו אנשים  עצמם כגואלים, וניצלו את הסבל והייסורים של  עם ישראל והרבה מפח נפש נחלנו בעקבות זאת, א"כ מי אמר לישראל שמשה רבנו אכן נביא אמת?
בשמו של הרבי מקוצק זצ"ל מובא כי מצינו במקרא את הפקידה שהיא מציינת געגועים, כך נאמר אצל שמשון (שופטים טו) "ויפקוד שמשון את בגדי אשתו בגדי עיזים ", ופרשו המפרשים שהיה זה משלוח של דורון  שביטא געגועים. ברוח זו הוא מבאר שמה שאפיין את בוא משה לגאול את ישראל ממצרים היתה העובדה שהוא הצליח לעורר בליבות ישראל, געגועים וכיסופים עזים לקראת אביהם שבשמים. אכן זהו סימן לגואל אמת, שהוא מצליח לחדש אצל ישראל את שלהבת אהבתם העמוקה כלפי הקב"ה, ולהכשירם לכך שיהיו מוכנים ללכת אחריו אפילו למדבר, ארץ לא זרועה. ומכאן נבעה אמונת עם ישראל במשה שהינו גואל אמת.

ניתן להוסיף על הדברים ולומר כי הפקידה הכפולה סימלה את התעוררות רחמיו וגעגועיו של הקב"ה כלפי עמו וצאן מרעיתו, ובמקביל לכך גם התלהטות רגשות הכיסופים העזים בליבות ישראל כלפי אביהם שבשמים.

זוהי מהות חג הפסח, המסמל את קשרי החיבה העזים בין קודשא בריך הוא וכנסת ישראל, ולא בכדי נהגו לקרוא בחג זה את מגילת "שיר השירים".

רעיון זה הינו הבסיס להיותנו מסיבים בחג הפסח כמנהג בני מלכים, למרות היותנו בגלות, כאשר אויבינו רוצים לכלותינו והספינה מיטלטלת בין זרם לזרם, ובין גל לגל. כי הרי לא היינו ראויים ליציאת מצרים בגלל מעשינו הטובים, לא בעטיים זכינו לגאולה, אדרבה היינו  שרויים במ"ט שערי טומאה, ואעפ"כ זכינו ליציאת מצרים בגלל אהבת הקב"ה לעמו, על כך ניבא הנביא מיכה: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" כמו אז, גם היום, תבוא הגאולה רק משום אהבתו של הקב"ה לעם ישראל  ולא משום היותנו זכאים וראויים.

"לך יום אף לך לילה" היום שהוא סמל הגאולה נתון בידי ה', אך גם הלילה - הגלות בידו,  גם בתוכו, בעומק חשכת ליל, טמונים זהרורי אור. הס"ק מרוזין זי'ע  פירש את הפסוק בתהילים (מ"ח): "דמינו אלוקים חסדך בקרב היכלך" –גם אם אנו סבורים שמצבינו הינו מבחינת אלוקים –מידת הדין, הרי "חסדך בקרב היכלך" בתוך היכל הדין מצוי החסד.

נתיב החיים של עם ישראל עובר בחשכת הליל, גלותינו הרוחנית של דורנו מתוארת בדברי הנביא מיכה: "אבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין..." איבדנו את הסימנים המובהקים של רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים, אך גם במצב זה אומר הנביא: "אל תשמחי אויבתי לי, כי נפלתי קמתי",
מפני: "כי אשר בחושך – ה' אור לי". אהבתו של הקב"ה אל עם ישראל אינה תלויה בדבר, דווקא בעת היותנו על סף מ"ט שערי טומאה תגבר אהבתו של הקב"ה, "וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".