פרשת כי תבוא

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

אלו תפילין שבראש

בפרשת הברכות נאמר "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך  ויראו ממך. דורשת על כך הגמרא במסכת ברכות: תניא ר' אליעזר הגדול אומר "אלו תפילין בראש". דברים אלו סותרים לכאורה את המציאות. לא ראינו את אומות העולם מתיראים מפני יהודי המניח תפילין, רבבות נעקדו על קדושת ה' בשעה שהיו עטורין בתפילין, בידי חיות טרף של אומות העולם ולא התיראו מפניהם?
יש לומר בדרך משל, לאדם שצריך לעבור יער עם חיות טרף. יעץ לו אדם שוטה כי יתחפש לאריה מלך החיות ולא יאונה לו כל רע. אך עצה זו כמובן מוטעית ובלתי יעילה, כי החיות אינן מתרשמות מהמראה החיצוני, אלא הן נמשכות לפי הריח העמוק, ומה יועיל לאדם התחפושת אם מתוכו נודף ריח בן אדם. כך להבדיל התפילין, מצוה זו אינה חיצונית של קשירת רצועות אלא זהו אמצעי לקיים בפנימיות התחזקות האמונה, אם אדם מניח תפילין בלי כוונה עמוקה ואמיתיתשל אמונה, זה כמו תחפושת, שאומות העולם ודאי אינן מתיראות. רק מי שהרעיון העמוק של התפילין חגר לראשו אומות העולם יראים מפניו.

מסופר, כי חברת שודדים התפרצה אל ביתו של הגאון רבי אליהו מוילנא זצוק"ל השודדים שחדרו לבית נכנסו בתחלה אל חדר המבוא, שם ישבו תלמידי הגאון – אף הם תלמידי חכמים מופלגים – ולמדו תורה. פתע פתאום התנפלו עליהם השודדים, הפליאו בהם מכותיהם ודרשו את הכסף והזהב שבבית. בחדרו הפנימי ישב הגר"א עטוף בטלית ועטור בתפילין והתבודד בלמוד התורה, לשמע הרעש והמהומה קם ממקומו ויצא אל חדר המבוא, והנה ברגע בו ראו השודדים את דמותו של הגר"א הרימו רגליהם ונמלטו מהבית כל עוד נפשם בם. התפלאו התלמידים ושאלו את רבם מדוע נמלטו השודדים כשנכנס רבנו לחדר? הצביע הגאון על התפילין של ראשו ואמר את הפסוק: וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך – דרשו רבותינו: "אלו תפילין שבראש", התפלאו התלמידים עוד יותר: "הן גם אנחנו עטורים בתפילין, מדוע לא פחדו השודדים מאתנו?" הסביר הגאון מוילנא: "לא נאמר "אלו תפילין שעל הראש" – אלו תפילין שבראש! לי די בכך שאדם נושא את התפילין על ראשו, עליו גם לחוש את משמעותם ותכנם בתוך ראשו, אז, ורק אז, נקרא עליו שם ה'.

בפרשת שופטים העוסקת ביציאה למלחמה נאמר "שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם כי ה' אלוקיכם הוא ההולך עמכם להושיע אתכם". רש"י מביא את דרשת חז"ל אפילו אין בידכם אלא זכות זו של קריאת שמע כדאי אתם שיושיע אתכם", הרי שדי בזכות קטנה של קריאת שמע כדי שננצח במלחמה כמה פסוקים אחר כך נאמר שהכהן הכריז "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו", ודרשו חז"ל שיש לו מורא מעבירות שבידו שואלת הגמרא מהי העבירה שממנה ירא? עונה הגמרא אפילו שח בין תפילין של יד לתפילין של ראש, עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה.
לכאורה הפסוקים סותרים בפסוק הראשון עוסק הכתוב באדם שיש לו זכות קריאת שמע בלבד, אפילו יהודי ובור ועם הארץ אלא שיש לו זכות אחת בודדת של קריאת שמע, ובעבורה בלבד זכאי היהודי שהקב"ה יושיע אותו וינצח במלחמה. ומאידך הפסוק השני עוסק ביהודי מלא וגדוש המדקדק בקלה כבחמורה, הוא ודאי קורא קריאת שמע שחרית וערבית, אבל בין תפילין של יד לתפילין של ראש הוא אמר מלה, הסיח דעת ודיבר, וכיון שיש לו מורא מעבירה זו ילך וישוב לביתו, מדוע לו זכות של קריאת שמע? עוד יש להבין מדוע נקטה הגמרא דווקא את העבירה ששח בין תפילין של יד לתפילין של ראש?

ניתן להבין זאת  בדקדוק בלשון חז"ל עבירה היא "בידו" לאיש זה יש  את כל קריאת שמע אך לא ביד אלא בראש, הוא מפסיק בין תפילין של ראש – שהיא המחשבה, לתפילין של יד – שהן כלי המעשה. בשביל צאת למלחמה ולהיות ראויים לנצח צריכים שיהיה שייכות וקשר בין היד ובין הראש, שכל הידיעות שיש בראש יבוצעו הלכה למעשה באמצעות הזרועות שהן כלי המעשה.
 אין צורך בזכויות מרובות, די בזכות זו של "שמע ישראל ה' אחד", ובלבד שזה יכנס ויחדור עד ללב, וכשזה חודר ללב אפשר לצאת למלחמה ולהיות ראוי לנצח.
התפילין צריכים להיות בראש ולא על הראש וכמובן לחברן לעשיה בפועל של קיום תורה ומצוות.