פרשת שופטים

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

"תכין לך הדרך"

"שלוש ערים תבדיל לך בתוך ארצך אשר ה' אלוקיך נותן לך לרשתה". בצד מצוות הקמת ערי מקלט דרש רבי אליעזר בן יעקב במסכת מכות (י',ב') את הפסוק "תכין לך הדרך"- "מקלט היה כתוב על פרשת דרכים כדי שיכיר הרוצח ויפנה לשם"

על החובה לתלות שלטי הכוונה בכל פינה שהורו על הכיוון לערי מקלט, שאל הרב מפוניבז' זצ"ל, מדוע לא מצינו חיוב להתקין שילוט על מסלולי העלייה לירושלים בזמן שעלו עולי הרגלים לירושלים? הרי ודאי העליה לירושלים היתה עשרת מונים מאשר הצורך לברוח לערי מקלט, ולכל הפחות היה צריך לצוות מק"ו בן בנו של ק"ו להציב שלטי הכוונה לירושלים- ליבו של העם היהודי?
ביאר הרב, כי האדם מעצם טבעו, מתעב את הרציחה. בתום לבבו, מדמה לעצמו כל אחד את הרוצח- ולו בשגגה- לאדם שאינו מן היישוב כלל! מבט נכון זה עלול להשתנות בנסיבות מסויימות. אילו ישא האדם ויתן עם הרוצח, הרי בהכרח תשתנה בעיניו תדמיתו. זו כוחה של קירבה והשפעתה, זה כוחו של מגע קל עם דבר שלילי. בתוך כדי חילופי הדברים עם הרוצח יווכח בן שיחו, כי סוף כל סוף גם גם להורג ישנה צורת אדם, וכי אין השד נורא כל כך כפי שנדמה היה בעת שעמד בריחוק ממנו. ועל כן, רצתה התורה למנוע אפילו שיחה כל שהיא עם הרוצח, גם לא אודות הדרך הקרובה לעיר מקלט. רק על ידי שמירה על סייג זה תשמר ההרגשה המקורית שהרוצח אינו מעלמא הדין. ועל כן צווינו לקבוע שלטי הכוונה אשר ימנעו קשר כלשהו עם הרוצח.

ההיפך הגמור הוא בעלייה לרגל לירושלים. חז"ל לא הצריכו כל שילוט לעולי הרגלים הרבים העולים לירושלים ליראות את פני ה', אדרבה, כוונתם היתה שעולי רגלים יפנו בכל מקום, ישאלו ויבררו כיצד מגיעים לירושלים. על ידי כך התרבו העוסקים במצוה, והיא תתחבב עליהם ותשתרש בקרבם.

כי אכן, ההתעסקות בקדושה, והקירבה אליה, בכוחה לשנות את האדם מיסודו, לטוב. וכך גם להיפך ההתעסקות והמגע עם הדבר הרע עלולים להשפיע לרע על האדם ולהחדיר רשעתו לתוכו. ומכאן נובע ההבדל בחובה לשילוט הכוונה.

על הפסוק (בראשית כ"ז, כ"ז) "וירח את ריח בגדיו" דרשו חז"ל במדרש: "אל תקרי בגדיו אל בוגדיו. כגון יוסף משיתא שאמרו לו האויבים: תיכנס להיכל ותיטול לך כחפצך. נכנס ונטל את מנורת הזהב. אמרו לו: אין דרכו של הדיוט להשתמש בחפץ כזה, אלא תיכנס פעם נוספת ותיטול לך. סירב יוסף משיתא, ואמר: די שהכעסתי לבוראי פעם אחת. ניסו לפתותו ולשדלו: ואחר כך באיומים עד שהרגוהו במיתה משונה, והיה מצווח ואומר: וי לי שהכעסתי את בוראי.
תמה הרב מפוניבז' זצ"ל: מה היתה הסיבה והגורם לשינוי הפתאומי שחל אצל יוסף משיתא, שינוי מן הקצה אל הקצה? כיצד קרה הדבר, שבתחילה נכנס בעזות פנים ללא כל מורא אל בית המקדש, ובפעם השנייה סירב בכל תוקף עד שמסר נפשו למיתה על כך? והשיב על פי אותו רעיון, שעצם הכניסה על המקדש חולל את השינוי הגדול. המגע עם הקודש השפיע כל כך שהוא לא היה מסוגל יותר לחזור על חטאו.

בסיומה של פרשת "שופטים" (פרק כ) דנה התורה בשרשרת ארוכה של מצוות והלכות שיש להקפיד על קיומן בתקופת המלחמות. פרשת "כי תצא" אף היא פותחת באשר עלול לקרות בעת היציאה למלחמה על האויבים. והנה בתווך ביניהם הקדישה התורה מקום לפרשת העגלה, שאותה יש לערוף כאשר אירע מקרה ונמצא הרוג בשגה שלא נודע מי היכהו. סמיכות פרשיות זו לבטח אינה מקרית, והיא אומרת: "דרשני".
משמו של החתם סופר נמסר כי אכן סמיכות זו של הפרשיות מקפלת בקירבה לקח ממדרגה ראשונה, אודות השקפת התורה בדבר ערך חיי אדם. בנוהג שבעולם שבזמני מלחמה, חיי אדם נעשים מזולזלים במידה מסויימת, כיון שבכל מלחמה מעצם טבעה נשפך דם אדם, וכזאת תאכל חרב, בתת מודע חיי אנוש מאבדים מערכם, ובני אדם מזדעזעים פחות מאובדן נפשות. לפיכך הציבה התורה במרכז הפרשיות העוסקות במערכות המלחמה את פרשת העגלה הערופה, ללמדך עד כמה חשובה אפילו נפש אחת בעיני רחמנא. גם אם בתוקף הנסיבות בצדק או שלא בצדק, נשפך דם רב, מכל מקום, התורה אינה מאפשרת לעבור לסדר היום אף לא על הרוג אחד שנמצא מוטל בשדה.