פרשת דברים פרשת דברים בס"ד "המזכירים את ה' אל דומי לכם, ואל תתנו דומי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהילה בארץ" (ישעיה ס"ב) החתם סופר דרש פסוק זה ואמר, שהבכי והצער של אבלי ציון המתאבלים על החורבן הוא עצמו הגורם ומזרז את בנינה של ירושלים. על העדר בבכי וצער על ירושלים כראוי, מצטט המסילת ישרים (סוף פרק י"ט) את הנביא ישעיה "ציון היא דורש אין לה" ופירשו חז"ל: מכלל דבעי דרישה, הרי שחייבים אנו בזה לדרוש ולהתאבל על ירושלים ואין לנו ליפטר מפני מיעוט כוחינו. האדמו"ר הקדוש רבי ישראל מרוז'ין זי"ע סיפר פעם לחסידיו על איכר, בור ועם ארץ שבא לעיר הגדולה להיות שם בראש השנה. בהיכנסו לבית הכנסת בבוקר לתפילת שחרית. ישב והביט נכחו, מבלי שתהיה לו יכולת כלשהי להתפלל או לדעת מה הציבור עושה בשעה זו. כשהגיע הציבור לתפילת שמונה עשרה, אחז רגש התעוררות בלב המתפללים והם החלו להתייפח. לא הבין הכפרי ותמה בליבו- על מה ולמה בוכים הם? הלא שום קטטה לא פרצה ביניהם וכל אסון לא ניחת על ראשם מאז החלה התפילה?! חשב הכפרי וחשב, ולבסוף הגיע למסקנה אין זאת אלא שהם בוכים על שהתפילה מתארכת יתר על המידה, ובטנם רעיבה שהרי מהבוקר לא בא לפיהם כל דבר מאכל. רעבים הם אפוא! מכיון שגם הכפרי היה רעב, הצטרף לקהל ובכה גם הוא. בינתיים הסתיימה תפילת שמונה עשרה, והמתפללים חדלו מבכיים. שוב עוררה התנהגות המתפללים את תמיהת הכפרי הרי איש מהם לא אכל בינתיים דבר ורעבונם אך הוסיף וגבר, ומדוע איפוא הפסיקו לבכות? כעבור שעה החלו התקיעות ולפתע פתחו המתפללים בפרץ חדש של בכי. הפעם הבכי היה קורע לב ממש. הכפרי, רעב ומותש, התחיל לחשוב מחדש,בניסיון לרדת לעומק דעתם של המתפללים. על מה הם בוכים עכשיו? שאל את עצמו. אימץ הכפרי את מוחו עד שלבסוף התיישבה תמיהתו- אמנם הבשר יהיה טעים ורך יותר ככל שיתארך בישולו, ובכל זאת, כמה אפשר לחכות?!... הצטרף אף הוא אל לבכי המתפללים. סיים הרבי את סיפורו, קם ממקומו ושב לחדרו. אך יצא הרבי החלו החסידים לדון בסיפורו ובמוסר ההשכל שבצידו הם הבינו שסיפורו של הרבי אינו אלא כמשל. ללמדינו מוסר השכל, והנמשל: אמנם ככל שהגלות מתמשכת תהיה הגאולה גדולה יותר ומופלאה יותר, אבל סוף כל סוף, המצב הזה, שעם ישראל סובל ונרדף שנים רבות כל כך, מוכרח לבוא לקיצו, שהרי כפי ששאל הכפרי הפשוט, כמה זמן אפשר לחכות?! 
|
לוח עברי
חגים ומועדים